1. אני מחזיר את הוותיקים שבקוראים אל ימי ילדותם, אל התשוקה לצפות בכדורגל שהיתה חזקה עד כדי כך שגרמה לחלקנו לעמוד במשך שעה וחצי ולכוון את האנטנה הפנימית של הטלוויזיה שחור-לבן, כך שמבין פתיתי ה"שלג" יבליח לרגע הדרבי המצרי בין זמאלק לאל-אהלי. משחק של כדורגל אירופי בשידור חי, היה אירוע שמתכוננים אליו במשך שבוע. אלא שהיום משודרות בישראל הליגה האנגלית, הספרדית, הגרמנית, הצרפתית, הבלגית, ההולנדית, האיטלקית, הרוסית, הארגנטינית, הברזילאית, הסקוטית, ליגת האלופות, הליגה האירופית ו... הרכש החדש של ערוץ הספורט, היישר מהאשראם של אברם, הליגה הסרבית!
מעבר לקריאה הנרגשת לערוצי הספורט להתחרות לאלתר על זכויות השידור של הליגה בליכטנשטיין - שהרי לא יתכן שנחמיץ את המשחקים של פ.צ ואדוז, הרי שיש כאן הדגמה מצוינת לתופעה שלומדים סטודנטים בקורס של מבוא לכלכלה - תפוקה שולית פוחתת.
בתרגום לשפת שידורי הספורט: תן לחובב הכדורגל 3-4 שידורים טובים בשבוע, ויש סיכוי סביר שהוא יצפה בכולם. תן לו 30-40, והוא יצפה אולי באחד. למה? כי היצף השידורים גורם לזילות המוצר: כשמשדרים לי בטלוויזיה את לצ'ה נגד קליארי ואת אודינזה מול פיורנטינה, יש סיכוי טוב שאוותר בסוף גם על יובה נגד אינטר. כי הליגה האיטלקית כבר סומנה אצלי כלא חשובה. יש גם סיכוי שאחמיץ משחקים שדווקא כן מעניינים אותי, כמו הדרבי המרתק של גלזגו, כיוון שמרוב שידורים ישירים שכחתי שגם ערוץ ONE הצטרף לחגיגת השידורים עם כדורגל סקוטי (שיש בו שני משחקים מעניינים בשנה, אלא אם כן אתם חזק בקטע של קילמנרוק נגד דאנדי - ואז אני מקווה בשבילכם שתמצאו כדורים גם מחוץ לבית האח הגדול).
2. מבלי משים, מצאה את עצמה מכבי ת"א מעורבת גם בשוק התקשורת בישראל: שני ניצחונות על פנאתינייקוס יכולים להיות הדבר הטוב ביותר, סליחה - הדבר הטוב היחיד שקרה לערוץ 10 לאחרונה.
ביום חמישי שעבר הביא המשחקה באתונה רייטינג של כ-13%. ייאמר מיד: לו היה המשחק הזה משודר במקביל לתוכנית כמו "האח הגדול", לא היה לו סיכוי להגיע לנתון כזה. אלא שיום חמישי האחרון לא היה רגיל בערוץ 2: "רשת" שחששה מגמר התוכנית "אייל גולן קורא לך" של "קשת" (בערוץ 24), נסוגה מלוח שידורים אטרקטיבי, והשאירה את הבמה גם למלחמה של יוגב אוחיון ולשלשות של דייויד בלו. אפשר שיש כאן גם שריד להרגלי הצפייה של צופים ותיקים: ביום חמישי בערב עדיין רגילים לחפש את מכבי.
שני גורמים נוספים ראויים לקרדיט על ההצלחה הטלוויזיונית היחסית של יום חמישי: הראשונים הם ניב רסקין ועופר שלח. רסקין תמיד היה עיתונאי מוכשר, אבל בעונות האחרונות סיגל לעצמו גם מניירות שנדרשות משדרן: התלהבות, אינטונציה, יצירת מתח אצל הצופה ועוד. את השאגה "ווינר שווווט!" בסל של בלו, אי אפשר היה לחלץ מפיו של רסקין הצעיר.
אלא שנדמה שאת המטבע הפעם צריך לחפש דווקא מתחת לפנס. כמי שלא נמנה על אוהדי מכבי, אין לי אלא להודות שהחבורה של דייויד בלאט הייתה פשוט אדירה. אני מודה שעברתי לערוץ 10 רק כדי לבדוק דקה-תוצאה, הצצתי - ונפגעתי: זה היה משחק הכדורסל הטוב ביותר מחוץ ל-NBA שנראה השנה.
אי אפשר לדעת אם הניצחון הפנטסטי הזה יספיק למכבי כדי לצלוח את ההצלבה מול הקבוצה היוונית החזקה, גם קשה מאוד להניח שהמשחק מחר יצליח להתחרות ברייטינג עם ההדחה האחרונה לפני הגמר מבית "האח הגדול". ובכל זאת, לרגע אחד של חסד הצליח יום חמישי האחרון להזכיר נשכחות: גם על הפרקט, גם בטלוויזיה.