1. אני לא יודע אם האחים פאבלוס ותנאסיס ג'יאנקופולוס יממשו את האיום שהם מנפנפים בו כל יומיים ויחליטו לעזוב את פנאתינייקוס, אחרי ששפכו שם מכיסם, בחישוב גס, כ-200 מיליון אירו ב-25 השנים האחרונות. ייתכן שהכל חלק ממשחקי ה"תחזיקו אותי" שהשניים מנהלים מול רשויות האוצר במדינה, שהעלו את שיעור המס והפכו את האחזקה בקבוצת כדורסל מלא-כדאית ללא-כדאית בכלל.
אבל כל מי שעוקב אחרי סדרת הדמים המופלאה שמתפתחת בימים האחרונים בין אואקה לנוקיה, יכול לשאול את עצמו קצת בחשש מה יקרה אם באמת פנאתינייקוס תיעלם. האם יש סיכוי שאנו עדים לכמה מהמשחקים האחרונים בין הקבוצות הללו, ומפנאתינייקוס תישאר שלולית קטנה כמו אריס סלוניקי בזמנו?
2. הסדרה בין מכבי לפנאתינייקוס היא אחד הדברים הכי טובים שיש לכדורסל האירופי להציע. אולי הדבר הכי טוב בשני העשורים האחרונים.
בשלוש השנים האחרונות התפתחו עוד כמה סדרות אדירות (סיינה-אולימפיאקוס, קאחה לבוראל-ברצלונה, ברצלונה-ריאל, מכבי-פרטיזן), אבל אף אחת לא התפתחה למסורת של יריבות כזאת. על המשקל הזה אפשר רק להצטער על כך שהכדורסל האירופי צריך לחכות כמעט חמישה חודשים לפני שהוא מנקה את עצמו מ-16 קבוצות שלפחות 10 מהן גרועות באופן קיצוני, לפני שהוא מתפנה לייצר ליגה מרתקת כמו שאנחנו רואים עכשיו.
לפעמים נדמה שכל העונה הארוכה (שבעונה הבאה תהיה ארוכה עוד יותר) נועדה כדי שלמאמנים יהיו מספיק משחקים מצולמים לטובת מעקב אחרי היריבות בשלבים המאוחרים.
הדרבי המדובר בין מכבי לפנאתינייקוס שוחק בעשור האחרון, לא כולל הסדרה הנוכחית, 9 פעמים בלבד, ממוצע של פחות ממשחק לעונה.
כל מי שחולם על ליגה מצומצמת, נאמר של 12 קבוצות, עם יותר מפגשי ראש בראש, יודע שזה לא יקרה. הסיבה היא די ברורה ומייאשת: עונה ארוכה נועדה לאפשר לקבוצות וליורוליג להציע לאוהדים ולערוצי הטלוויזיה עונה מספיק ממושכת, כדי שאפשר יהיה לגבות מספיק כסף תמורתה.
אבל בפועל מחוץ לתל-אביב זה לא עובד: צסק"א לא הצליחה למלא אולם של 5,000 מקומות בהצלבה נגד בילבאו. באולימפיאקוס מוכרים כרטיסים ב-5 אירו למשחק מול סיינה ומתחננים לקהל שיבוא. ברצלונה לא ממלאת את "פאלאו בלאוגראנה" הקטן שלה בהצלבה. וערוצי הטלוויזיה מעדיפים עונת יורוליג ארוכה, שפר-משחק עולה להם מעט מאוד כסף, גם אם מבחינת עניין הם בבחינת פגר.