א.
היא באה לי בדיוק כשהייתי צריך אותה, ספינת הדיג היפנית האבודה. כי לאחרונה, כך נראה, הלכתי ושקעתי אל תוך עולם מוזר של הזיות סביב איזה עניין עם כיס.
העניין כדלקמן: אני מת על המעיל החדש שלי, אבל מטריף אותי שפיסת בד סוררת מהבטנה גורמת לרוכסן הכיס הימני להיתקע כל הזמן. נפתח בקושי, כשנפתח לא רוצה להיסגר, ואז צריך בכוח והכול כמעט נקרע. מוציא אותי מדעתי. לעזאזל, אני אומר, קניתי מעיל יקר וממותג - במחיר די סביר מאחר שקניתי בסוף העונה באילת - למה הרוכסן לא עובד?
וכל הזמן אני מושך אותו, גם כשאני לא צריך להוציא או להכניס דברים לכיס, ואולי במיוחד אז, פותח בכוח וסוגר בכוח וכמעט קורע את כל הכיס ומקלל את פיסת הבד ואת הבטנה ואת המעיל ואת אילת ואת תרבות הצריכה ואת עצמי. אני חושב על הכיס הזה גם כשאני לא לובש את המעיל, וכשאנשים מדברים איתי על הכלכלה או על מגרון או על הרכבת או על איראן, אני אומר להם דברים כמו: מכיר את זה שאתה קונה מעיל חדש ויקר אבל יש לו רוכסן דפוק שכל הזמן נתקע? אז ככה!
ואם הוא כבר נסגר ונפתח באופן חלק - אז בכלל לא הייתי מסוגל לעזוב אותו - פותח, סוגר, פותח, סוגר, מתענג על הפעולה החלקה, אבל יודע שהזמן אוזל, עוד מעט שוב תיתקע שם פיסת הבד מהבטנה.
האדם אכן ניכר בכיסו, בין השאר. ואתה, חבר, ז'תומרת אני, בבעיה חמורה. הייתי צריך משהו שיוציא אותי מזה, משהו שייתן קצת פרופורציות.
ב.
ואז הם גילו את ספינת הדיג היפנית האבודה במרחק של כ-250 קילומטרים מקולומביה הבריטית. אומרים שזה מקום יפה. לא הייתי.
ואיך שראיתי את הספינה הזאת, קיבלתי את כל הפרופורציות שאני צריך. אולי גם אתם נתקלתם בצילום שלה, 15 מטרים של ריק וחלודה צפים בלב ים. אם ראיתם את הצילום, ודאי יכולתם להתרשם, ממש כמוני, מהחיות ואפילו מסוג של שלמות שהפגינה הגרוטאה היפנית. היא בכלל לא נראתה כמו ספינה. היא נראתה יותר כמו כלב רטוב ומותש שחוזר הביתה לבאר שבע אחרי שבעליו הוריד אותו בתחנת אוטובוס בחרמון ונמלט.
חישבו על ספינת הדיג הזו, שדגה דיונונים מול חופי יפן, ממלאת את תפקידה הקטן בדממה. ואז פתאום בא צונאמי וסוחף אותה משם. שנה היא הייתה לבד בים, גמעה 7,568 קילומטרים, ללא מגע יד אדם.
מסעה המופלא הוא מחול של זרמים ורוחות - היין והיאנג של הים. אלה הכוחות הגדולים באמת. אחרי שבא הגל הגדול וגירש אותה מחופי יפן, היה זה זרם הקורושיו האדיר שסחף אותה פנימה, אל האוקיאנוס השקט, ומסר אותה לידי הזרם הצפון-פסיפי, שהתכוון לקחת אותה צפונה לכיוון אלסקה ואז לרדת בחצי הדרך כמו שהוא תמיד עושה, להתמזג עם זרם קליפורניה ויחד איתו להישפך אל הזרם הצפון-משווני ולהשלים יחד סיבוב מלא, ולהחזיר אותה הביתה, ליפן.
אלא שאז באה כנראה הרוח ונשבה בכל כוחה, ובמקום לרדת עם הצפון-פסיפי, עלתה הספינה שלנו צפונה, לכיוון קנדה. זרם אלסקה ניסה לחטוף אותה אליו, ומדובר בזרם קשוח, מרדן, שמסתובב מול אלסקה, סיביר וקנדה נגד כיוון השעון ויוצר מערבולות. זרם ערס. יכולה הייתה ספינת הדיג להיתפס בזרועותיו ולעולם לא היינו יודעים כי באה אל קרבו וסיפורה לא היה מסופר.
אלא שגם אז גברה הרוח ונשבה בעוצמה, ניצחה את הזרם ושלחה את ספינתנו לכיוון איי המלכה שרלוט, שם נצפתה לראשונה וצולמה, גאה ומוזנחת. יפה ומסתורית כמו איגרת בבקבוק. פרופורציות. לפעמים זה כל מה שאתה צריך.
ג.
אני רוצה לומר משהו קטן בעניין האיגרת בבקבוק. תמיד הרגשתי שנותנים יותר מדי יחס לאיגרת ופחות מדי יחס לבקבוק. מה עשתה האיגרת בסך הכול? שכבה מוגנת בתוך בקבוק. אבל הבקבוק, הוא זה שעשה את המסע - התגבר על הקשיים, סבל מקור, מחום, מגלים גבוהים ומערבולות, מסופות ומלווייתנים אוכלי-זכוכיות. אתם רוצים לדבר על הים? דברו עם הבקבוק. ובהשאלה: מה שהספינה הזו יודעת על הים, אף מלח לא ילמד לעולם.
אם תכריחוני לתמצת במשפט את מה שאני חושב על יופייה של הספינה ומסעה: היא כמו בקבוק ובתוכו פתק שבו לא כתוב דבר.
ד.
ותוך כדי שאני מתלהב מספינת הדיג וחושב על הפרופורציות ושוכח לרגע את הכיס, יורד לי פתאום האסימון: שנה לצונאמי. רק שנה? זה נראה כמו לפחות חמש שנים, האין זאת? אני חוזר לסרטונים עוצרי הנשימה של הים המסתער על האדמה, והם נראים לי עתיקים. שנה, מי היה מאמין.
ואני חושב שזה לא רק בגלל קצב האירועים המטורף. לזה יש ודאי השפעה, אבל לא שכחנו את הצונאמי כמו שאנחנו שוכחים, נניח, פליט ריאליטי. גם לא שכחנו את הצונאמי כמו שאנחנו שוכחים, נניח, את הפלסטינים. את הצונאמי שכחנו אחרת. כשאתה רואה את הסרטים, את היבשה ואת האדם ומעשה ידיו ניגפים בפני הים הגדול והנורא, אתה מבין שיש דבר כזה כמו יותר מדי פרופורציה. אתה לא באמת רוצה לזכור עד כמה אתה קטן. אם תתחיל לשים את עצמך בקנה המידה האמיתי, עצם הידיעה תמוטט אותך. על ציר הזמן, על ציר הגודל, על ציר הידע - אתה כלום.
הידיעה שאתה לא יודע כלום, לא יכול לדעת כלום, שמשך ימיך הוא כרפרוף בכנפיו של זבוב, שבסוף לא יישאר ממך כלום. אתה לא כמו מים שמשנים צורה ושנשארים. אתה קטן וארעי וחסר חשיבות. אתה רואה את הצונאמי ומבין למה שכחנו אותו. זה כל-כך חזק ולא ברור וללא מגע יד אדם, שקשה להביט בזה.
מה שבזמן אמת היה מרתק ומפחיד, שנה אחרי הוא בעיקר אכזרי. זה בהחלט נותן פרופורציה לא פרופורציונלית על כל העניין. כי בתכלס, אין שום דבר שאתה רוצה לדעת על עצמך שאתה יכול ללמוד מצונאמי. אסונות טבע יכולים לעשות לך את זה. בגלל זה לפעמים בריא יותר דווקא להתעסק ברוכסן של הכיס של המעיל.
ה.
ספינת הדיג היפנית הזכירה לתושבי צפון אמריקה עוד דבר שהם לא רוצים לזכור. מדובר ככל הנראה בסנונית ראשונה של גל, או יותר נכון הר של זבל מטורף, שנוצר בצונאמי ועושה את דרכו לחופי קנדה וארצות הברית. ההערכות מדברות על משהו בין 2 ל-25 מיליון טונות של פיסות בתים, מכוניות, אוניות, גשרים, מה לא, סביר להניח שיש גם שאריות אדם - כ-3,650 איש עדיין נעדרים.
והגוש הענק הזה, שזז במהירות של כ-20 קילומטרים ביום, כל הזמן מתפצל ומתחבר, חלקים ממנו שוקעים, חלקים ממנו נסחפים אחרי זרמים אחרים, חלקים מתווספים אליו, חלקים חוזרים חזרה ליפן. ב-2014 אמור הר הזבל להכות בחופי צפון אמריקה. זה הולך להיות עסק מלוכלך למדי.
ו.
ספינת הדיג היפנית הייתה תזכורת ואזהרה. היא נשלחה מהעבר ומהעתיד ביחד. תזכרו את כל הרע שקרה, תתכוננו לכל הרע שעומד להגיע.
ברור שעשינו את הדבר היחיד שיכולנו לעשות. להתעלם. מה אתה בא לי עם גל זבל של מיליוני טונות, אתה לא רואה שאני עסוק עד מעל הראש ברוכסן שלי?