עד שעבר לגור עם אשתו הראשונה, נעמי אלשייך, בדירה המרווחת שלה בצפון תל אביב, בגיל 29, חי פבלו רוזנברג פחות או יותר מהיד לפה. כשנכנס בפעם הראשונה לקומה השמינית, שאל את אלשייך "מתי צריך לשלם שכר דירה?". כשאמרה שאין צורך, הוא קפץ: "יש, לא צריך לשטוף מדרגות כדי לגייס את הכסף כל חודש".
בתקופה ההיא, שאחרי להקת סטלה מאריס, ולפני הפיכתו לזמר פופולרי, התחיל רוזנברג לעבוד על אלבום הבלדות שלו וערך חזרות בסלון שלהם. "בסקיצה הראשונה של 'הדמעות שאת בוכה'", הוא אומר בחום לטינו-אמריקאי ממיס, שמכניס אותו ישר ללב, "שרתי באוקטבה למעלה, מתאמצת, כמו בסטלה מאריס, וכשהשמעתי לנעמי את זה היא אמרה 'תקליט את זה כמו שאתה שר כאן בסלון'. וככה זה התחיל. עשיתי מעבר חד אחרי 17 שנים במקצוע, מעבר שפתח לי גם פתח כלכלי. אבל רק בגיל ארבעים, הבנתי שלכסף יש חשיבות".
- מה קרה?
"עד אז הכסף לא עניין אותי. רק לעשות את הדברים בקצב של עצמי. ואז בא השבר של העזיבה של הליקון, הגירושים מנעמי, התחלתי מחדש. היה לנו פנטהאוז, ואני שכרתי דירה מולו כדי להיות ליד הילדים, ובאותו יום אחי מתקשר ואומר 'בוא להקליט הלילה משהו סודי, ג'ינגל, מאה אלף שקל'. הקלטתי, ועם הכסף הזה שכרתי דירה, קניתי רהיטים וטלוויזיה. הבנתי שאני גרוש, אחראי לילדים ואני חייב לעמוד על הרגליים כלכלית. התחלתי להריץ הופעות, עם שלומי (שבת), קמפיין לאל-על, 'כוכב נולד'".
- ולחסוך?
"אני אוהב בגדים, אבל אני לא פזרן. אני אחראי".
- אתה מתכנן את הקריירה?
"אני רץ שלוש פעמים בשבוע שעה, עשרה קילומטרים, וזה הזמן לאסטרטגיות. בגלל שהאנדורפינים מפמפמים, המחשבות תוך כדי ריצה נראות לי הרבה יותר מדהימות. כשהם יורדים, זה נראה קצת פחות טוב. אני יודע מה קורה הלאה. באפריל יום-הולדת, הופעות קיץ, איחוד של סטלה, שירים חדשים. התחלתי לשיר במקצבים של קאנטרי. נורא אמריקאי. את יודעת, כשעשיתי עוסק מורשה, הטייטל שלי היה זמר ולא מוזיקאי".
- למה?
"כי אני זמר. אני כותב כדי לשיר. בגיל 13 וחצי כתבתי שירי אהבה כי אני חולה נשים במובן הטוב של הביטוי, אבל הכוח זה שאני שר. הרבה אנשים רבים על קרדיטים. אני לא".
- אבל אתה לא רק זמר מבצע.
"אין לי בעיה לשיר כל דבר. אני מספיק ורסטילי כדי לבצע ולהגיש כל סגנון ומנעד מוזיקלי".
- למדת פעם פיתוח קול?
"לקחתי שלושה שיעורים אצל דלית כהנא. בבית שאן היה מורה לגיטרה שבא מקריית טבעון ולקחתי אצלו ארבעה שיעורים. החבר'ה היו משתמשים בגפרורים במקום במפרטים. היה אחד, שושן, שידע לנגן, והוא לימד אותי שיר והעיף אותי לעזאזל. לימים הוצאנו תקליט יחד. אני רוצה ללמוד. אני אדם של אקדמיה. התחלתי ללמוד רפואה, ספרות אנגלית וחינוך. אבל אני לא קורא תווים. על מלא לחנים שאני כותב, מוזיקאים אומרים לי 'הי, זה לא הגיוני מה שכתבת'. אני מת ללמוד פסנתר. הבטחתי את זה לעצמי בגיל 16, כשלא יכולתי לעמוד בתשלום של שמונים שקלים לחודש לחוג, ואני עוד מעט חוגג 47 ועוד לא עשיתי את זה".
- למה לא למדת מוזיקה באוניברסיטה?
"העדפתי לעשות תואר שני בפסיכולוגיה. יש לי צורך לטפל באנשים ולעשות להם טוב, ולגלות דרכם משהו על עצמי. אני לא יכול להצטער, כי נורא כיף לי וטוב לי".
- מי מנהל אותך?
"אחי. הקמתי חברה בע"מ לפני שלוש שנים ויש לי עסק. תמיד אני אומר שאני יושב בעשר בבוקר על התחת, עם כוס קפה ותחתונים, והעסק הזה מעסיק עשרים איש. יש אותי ואת אחי, חברת ההגברה והתאורה שנותנת לנו שירותים, את הנגנים שלי, זמר לטיני, הליקון שעושים לי את הבוקינג ואני משלם להם עמלה, חברת תקליטים. כשהיינו בני עשרים חתמנו על חוזים גרועים, כי בא רוני בראון ומחתים אותך באולפני טריטון, ומזמינים מוניות ושליחויות ואוכל, ואז בא הדוח של סוף החודש ואתה מבין שהכול ירד מכרטיס האמן שלך. אז אמרתי שאני לא רוצה יותר להתנהל ככה. היום גם כל הזכויות על השירים שלי הם אצלי".
- אז אתה מקליט על חשבונך.
"את שני האלבומים האחרונים עשיתי דרך החברה שלי ונתתי להם רק להפיץ אותם. אני בכלל מתפלא שחברות תקליטים נכנסות לעניין של אלבומים, כי זה בכלל לא כלכלי. כנראה שזה בגלל שהם מחויבים לזה מקצועית, אחרת אין להן קיום".
- היום חיים מהמופעים.
"לא רק חברות התקליטים. גם אנחנו. אני אתן לך דוגמה בסיסית ופשוטה. אח שלי ניהל אותי דרך הליקון עד לפני שלוש שנים, פלוס דמי ניהול שהוא קיבל ממני פר הופעה. אני זוכר שנסענו להופעה בוואן ושאלתי אותו 'למה אתה מוציא וואן'? יש לי ג'יפ מרצדס וכולנו יכולים להיכנס בו'. הוא ענה לי שזה מה שהוחלט וזהו. היום, כשהוא שותף שלי, שמקבל אחוזים לפי חלוקת רווחים, הוא לא מרשה לעצמו את הבזבוז הזה. הוא הראשון שאומר לא להוציא וואן. כי פה יש בקבוקי מים מינרלים, שם פוסטרים, קופה קטנה וכשאתה מופיע 150 פעם, פתאום זה הופך ל-150 אלף שקל לשנה ברווחים, שזה הרבה כסף שנזרק סתם".
- הוצאת תקליט לטיני. למה בעצם? כי זה מה שמצופה ממך?
"כי זה גם אני. לקחתי שירים לטיניים עכשוויים ומניפה סגנונית רחבה. להרבה דברים שרציתי לא קיבלתי את הזכויות. עכשיו הייתי בארגנטינה וזה שוק כל-כך ענק. אנשים שם בכלל לא יודעים מה זה ישראל".
- אתה מכוון לשוק הדרום אמריקאי?
"הקלטתי עם אלחנדרו לרנר, שהוא אמן ענק בכל דרום אמריקה. כשהוא הגיע לארץ לפני שנה, הוא הגיע להופעה שלי. פתאום היה לי טלפון במוצ"ש עם מספר מחו"ל. הוא אמר שזה אלחנדרו לרנר. שאלתי אם זה המנהל שלו. איזה כבוד. הוא אמר שהוא בא לארץ והתעניין אם אני מוכן לבוא להתארח בהופעה שלו. אמרתי שברור וככה הקשר התחיל. הוא הזמין אותי אליו הביתה ליום ההולדת של הבת שלו. התחלנו לדבר. שאלתי איך עושים את זה שם, בארגנטינה. הוא שאל אם אני רוצה לנסות ועניתי שאני לא מכיר חברות תקליטים ואולפנים. אלחנדרו אמר 'יש לי חברת תקליטים, ניהול ואולפנים ויש לי הצעה בשבילך: בוא איתי לאל.איי. דיברתי עם דומיניק מילר וסנטנה ונעשה משהו מעניין'".
- בטח נחנקת מהתרגשות.
"אמרתי 'אתה מסתלבט עליי'. אבל הוא התעקש, 'תבוא'. זה כנראה יקרה בפסח. מספיק לי שאשב ואנגן עם סנטנה".
- אתה מרשה לעצמך לפנטז על קריירה בחו"ל?
"לכל אמן יש את הקטע שהוא רוצה לפרוץ, אבל בגלל האופי שלי, שהוא יותר מדי משפחתי, אני אוהב את האהובים שלי לידי. הבעיה, ואת זה אמרתי לאלחנדרו, שיותר קל לנסות בחו"ל כשבארץ המוצא לא הולך לך. אם אתה נעלם פה לכמה זמן, אתה עלול להישכח. אני בא לקניון רמת אביב ואיזה מרוקאי אומר לי 'מה העניינים חמוד? מתי תוציא שיר חדש? '. ואני אומר למירי, אשתי, את רואה את האבסורד? לא משנה כמה להיטים יהיו לך, אף פעם לא תוכל להגיע לכולם. לפני כמה עשורים הייתי אצל רבקה מיכאלי בשישי, רשת ג', מולי שפירא, וכיסיתי 100%".
- האיחוד עם סטלה מאריס נוצר משיקולים כלכליים?
"לא. זה בגלל שאני יותר מדי משפחתי. אני רוצה לעטוף את כל האנשים סביבי. יש לי סנטימנטים לדבר הזה, שלא מומש עד הסוף. אז עשרים שנה הן סיבה טובה לחגוג ולתת ללהקה הזאת כבוד, וגם לחבר'ה שלא המשיכו במוזיקה".
- למה לא להחזיק קריירת סולו במקביל ללהקה?
"הלהקה על המדף. אם למשל יבוא בנק לאומי ויחליט שהוא רוצה אותנו להופעה, למה לא. אבל לא אעשה סיבוב הופעות. יש לי את הלהקה שלי, ולהיות אחד מחמישה, יש לזה מחיר".