"ראיתי אנשים מצוינים דועכים, מסתגרים בתוך עצמם, נכונים להפסיד את כל אשר בנו במהלך חייהם, ממשפחה ועד קריירה, ובלבד שלא יידרשו לטיפול פסיכיאטרי". כך כותב הפסיכיאטר אילן רבינוביץ', בטור מיוחד המתפרסם במגזין ליידי גלובס".
רבינוביץ' חושף בטור יותר מטפח מחייו האישים: "לדאבון לב, החיים לא פסחו אף עליי ככל שמדובר בתחומים אלה, וזימנו לרעייתי ולי התמודדות עם צער, יגון וכאב יומיומי, כאשר נולדו לנו שני ילדים הסובלים מאוטיזם. לאחר התלבטות שנמשכה שניות ספורות, ידעתי שלא נעביר אותם למוסדות מתאימים, אלא נגדל אותם בביתנו, כילדים רגילים, ככל האפשר, ובכוחותינו. נעניק להם חום ואהבה וגם טיפול פסיכיאטרי מתאים. אני מסרב להתבייש בהם.
"לא הייתי מעז להזכיר אותם, אלמלא הרגשתי פעמים רבות שהם מעניקים לי את הזכות לא רק כמטפל, אלא גם, ואולי בעיקר, כאדם, לזעוק את זעקתם של רבים אחרים הזקוקים לעזרה פסיכיאטרית, אך העדר סובלנות חברתית מונעת מהם את שמגיע להם, ולא בחסד. זה יכול להיות השכן שלכם או החבר שלכם. זה לא חייב להיות רחוק ומנוכר.
"אינני רוצה להישמע כמי שמבקש לתקן את העולם או את החברה הישראלית. כוחותיי דלים. משפחתי והמטופלים שלי, כמו גם עצם העיסוק בפסיכיאטריה, הם כל מה שיש לי, ואין זה הרבה. הם שהכריחו אותי ללמוד את עצמי. במובן מסוים, אף לקבל את עצמי. להבין כי כל המטרה כולה היא בעצם הניסיון להשיג כמה רגעים קטנים של אושר בחיים. רק לפני כמה שנים הפנמתי את העובדה שאני חי דרך מטופליי, וכי דרך הישגיהם אני מתמודד עם הטרגדיה האישית שלי בגידולם המסור של שני ילדים מדהימים, הסובלים מאוטיזם קשה".
בהמשך הטור כותב רבינוביץ': "הרפואה שבה אני עוסק עברה בשנים האחרונות מהפך של ממש. היא אינה דומה בדרך כלשהי לפסיכיאטריה הישנה, שמתמצה בכליאת אנשים בבתי-חולים לחולי רוח או בהלעטתם בכדורים ההופכים אותם לזומבים. הפוקוס בעולם המערבי המפותח עבר לאיכות החיים. אנשים שאלו: איך חיים טוב יותר, איך גורמים לעצמך להרגיש טוב יותר.
"כאן נכנסה הפסיכיאטריה לתמונה, ובמלוא העוצמה. פותחו תכשירים מופלאים עם מינימום תופעות לוואי ומקסימום השפעה. יכולנו להציע טיפול במקרים שבעבר לא הצענו, כי איכותו עלתה עשרות מונים על חסרונותיו. אני אישית הרגשתי, שאם היו אופציות כאלו כשאחי נהרג, או כאשר ילדיי אובחנו, היה לנו יותר קל לנשום פיזית בימים שהחמצן התקשה להגיע לריאות בשל הנסיבות".
רבינוביץ' מתייחס גם לדרכו בתקשורת: "התחלתי לכתוב טורים מקצועיים בעיתונים ובאינטרנט, ולבסוף אף הופעתי בטלוויזיה. שמחתי שניתנה לי האפשרות להביא לידיעת הציבור התפתחויות וחידושים טיפוליים, ולהוריד את הסטיגמה של כותונת המשוגעים וקן הקוקייה.
"אסתכן ואומר שעמיתיי לתחום, ואף אני, הובלנו מהפך. אם לפני שנים הייתי מגיע לאירוע חברתי ומבחין באנשים שהתרחקו ממני באי-נוחות כששמעו שאני פסיכיאטר, עכשיו המפגשים האלה הפכו מקור לפניות אינסוף. בעיות שינה, חרדת טיסה, נהיגה, פחד ממעליות, הפרעות קשב וריכוז, תנודות במצב-הרוח, אכילה כפייתית, שפיכה מוקדמת, דיכאון, חרדת בחינות, ראש שלא מפסיק לעסוק במחשבות טורדניות, גיל המעבר, גיל ההתבגרות, התקפי חרדה ועוד. כולם רוצים לחיות טוב יותר אם רק אפשר. ואפשר".
ואז הגיעה הפנייה מהפקת "האח הגדול": "הם ביקשו שאסכים לקבל על עצמי את האחריות לשלמות נפשם ובריאותם הפסיכולוגית-פסיכיאטרית של דיירי הבית. לאחר לבטים הסכמתי. דרשתי, כמובן, אוטונומיה מוחלטת. שום שיקול שאינו טובתם המלאה והמוחלטת של האנשים שאותם אצטרך לפגוש, ואפשר שאף יזדקקו לסיועי, לא יוכל להתקיים. לא רייטינג, לא כללי המשחק של 'האח הגדול' ולא שום דבר אחר.
"מדובר במקום קטן (במציאות הרבה יותר משנראה בטלוויזיה), בלי קשר לעולם החיצון. חדר שינה אחד. שירותים. מקלחת. מצלמות בכל מקום. הדיירים עצמם נבחרים בקפידה ואחרי מיון רציני.
"אינני נכנס למערכת השיקולים של ההפקה, אבל אין ספק שרבים מהם מאופיינים בכך שחייהם נמצאים בקונפליקט, ושהם מקווים שההשתתפות בתוכנית תסייע להם לפתור זאת. כמה מהם חולמים על פרסום לשם פרסום. אחרים על הצלחה ושינוי מיידי, או על חוויה נדירה וייחודית שתשנה את חייהם.
"הדינמיקה בתוך בית 'האח הגדול' גורמת לכך שאחד משקף אצל רעהו דמויות מהעבר, שלדים חבויים וטראומות ילדות. העוצמות אדירות. המציאות עולה על כל דמיון. כאשר נדרשתי להגיע לבית 'האח הגדול' בזמן הצילומים, כי אחד המתמודדים ביקש לראות אותי, הייתה זו תמיד פגישה בארבע עיניים, תוך סודיות רפואית מלאה.
"לזכות ההפקה ייאמר שהם כיבדו את דרישותיי המקצועיות. כשהגעתי, היו עשרות צלמים ואנשי הפקה יוצאים להפסקה. המצלמות וההקלטות נותקו. אני הייתי מוביל עצמי במחילות חשוכות לדלת סתרים שהובילה לחדר. אז היה נקרא הדייר שביקש לראותני, כששותפיו לבית אינם יודעים שהוא פוגש אותי.
"הייתי האדם היחיד שהמתמודדים הורשו לפגוש בתקופת שהותם בבית. אני מחויב לסודיות רפואית ולשבועת הרופאים, אך אוכל לומר בביטחון מלא, שרק לגבי מעט מהדיירים שראיתי היה לי צורך מקצועי להציע אפשרות של טיפול פסיכו-פרמקולוגי, כלומר כדורים. באותם המקרים הבודדים, הסברתי כמובן לכל אחד מהם את יתרונותיו של הטיפול אל מול תופעות לוואי אפשריות.
"אני מכיר את הטענה כאילו התניתי את המשך הישארותו בבית 'האח הגדול' של מתמודד כזה או אחר בכך שייטול כדורים. כל-כך נעלבתי מההשמצה הזו. בעיקר מהרשעות והטיפשות שבה. מדובר בהבל ורעות-רוח. דייר שבחר מרצונו להסתייע בטיפול המוצע על-ידי בשל סימפטומי מצוקה שחווה, עשה זאת מרצונו הטוב והחופשי, תוך שהוא נסמך על הייעוץ המקצועי שלי".
רבינוביץ' גם מתייחס ישירות לכמה ממשתתפי התוכנית בעונות הקודמות: "אני מזהה היום מצוקה בקולותיהם של סער שיינפיין, בנצי שני וארז דה דרזנר, מהמתמודדים באחת העונות, וצר לי על כך. אני מקווה שהם עוד ישכילו להקשיב לקול הפנימי שלהם ולעצותיי, ויזכו בשקט נפשי, במנוחה ובנחלה. אף שהם יוצאים נגדי, אין בי כעס עליהם, אלא רק כאב על מצבם.
"כידוע, אין קיצורי דרך בחיים, גם לא דרך תוכנית ריאליטי מצליחה. אין תחליף להקמת תא משפחתי, סדר יום, חריצות ועבודה במקצוע שהוכשרו לו. לפעמים אנחנו משקרים לעצמנו, ואחר-כך גם מאמינים בשקרים שלנו. חבל.
"אני מאחל להם רק אושר, בריאות ויציבות בחייהם. אני נכון למחול להם, אם כי צריך לזכור שרופא הוא גם בן אדם, ואין לי דרך לתאר את עומק הצער והחרדה שאליה נקלעה משפחתי בעקבות הפרסומים הבלתי פוסקים עליי ועל התנהלותי. אני מרגיש כמי שנמצא בחלום בלהות. מביט במראה לאחר יום ארוך עם מטופלים, ותוהה האם אני האיש שבכותרות.
"במידה רבה מלווה אותי היום תחושה של מי שנאנס בברוטליות, ומנוע מלהגיב עניינית בשל הקפדה יתרה על סודיות רפואית, אך אחיה עם זה. איני יודע כיצד תסתיים הפרשה, אבל אני יודע שכל מי שחש נפגע ממני, גם אם הוציא דיבתי רעה, אהיה הראשון לעזור לו אם יפנה אליי שוב, באישון ליל. אין דבר שמצער אותי יותר מצערם של מטופלים. דלתי תמיד פתוחה בפניהם, וכבר היו דברים מעולם".
החודש הוגשו לבית המשפט תביעות הדדיות של סער שיינפיין נגד ד"ר אילן רבינוביץ' וקשת (זכיינית "האח הגדול"), ושל קופרמן הפקות, מפיקת "האח הגדול", נגד שיינפיין.