ניסים אמון הוא גלולת הרגעה אנושית עם מינון גבוה במיוחד. כשהוא מביט בקהל המגיע להרצאות שלו, לסדנאות או למפגשים, הוא מישיר מבט ואומר בשקט ובביטחון את המשפט שהפך לסלוגן שלו: "הכול בסדר". באותו הרגע אפילו הסקפטיים מאמינים שכך יהיה. אחר כך שוכחים, כי זה הטבע האנושי. לאמון יש את היכולת הזו, את העוצמה החודרת, הכריזמה השקטה אך הממגנטת, שגורמת גם לאנשי עסקים לנהור אחריו. הוא אומר שמצא את שחיפש, גילה את סוד האושר הפנימי, והם רוצים גם.
מה אתה מלמד אנשי עסקים כמו אילן בן דב, שנסע איתך ליפן?
"עבדנו על הביטחון העצמי ועל לא לפחד משינויים, והוא בהחלט לקח את זה רחוק. זה היה הרבה לפני שהוא נכנס לפרטנר. ישנם הרבה אנשי עסקים שבמשך שנים ארוכות היו עסוקים בלכבוש, להגיע לפסגה, אבל כשהגיעו לשם הבינו שצריך לטפל בפצעים שנגרמו בדרך. היו תקופות שבשם העשייה וההישג הם הזניחו את ילדיהם, את נשותיהם ואת עצמם. אצל נשים מצליחות זה אותו הדבר בדיוק. יש מחיר להצלחה - עושים את מה שצריך על חשבון מה שרוצים".
מחיר שאתה לא היית משלם?
"השאלה הזו באה מחשיבה של הישרדות - עני או עשיר לא יצליח ליהנות מההצלחה אם הוא במנטליות כזו. חייבים להחליף מנטליות כדי להירגע. ההישרדות מדחיקה את האושר, ואי אפשר להתחמק מהפצעים ברגליים אחרי שמסיימים את ריצת המרתון".
אז מהי אומנות החיים? כיצד ניתן גם לעבוד ולהצליח, וגם למצוא מזור לנפש?
"מי שחושב שבכדי להצליח הוא צריך להיות קשה עם עצמו, להקריב את עצמו, שלא יתפלא אם העצמי שלו לא יהיה מאושר".
צריך לנסות להגיע להארה?
"לאנשים אין מושג מהי הארה. הם חושבים שרואים אור ומרחפים באוויר. הארה היא התעוררות של זה ששומע את המחשבות, ואומר די כבר. הוא מסיר את קיר הזכוכית המפריד בינו לבין השדרן הפנימי שלו, משתלט על המיקרופון ומתחיל לדבר. הדבר הראשון שצריך להגיד הוא שהכול בסדר, כי אצל השדרן הפנימי כלום לא בסדר. חייבים להרגיע אותו, ולגלות מנהיגות פנימית. לא חשוב מה יש בחיים, נדמה שכלום לא מספיק לאנשים".
העולם הקפיטליסטי והתחרותי דורש תחזוקת חיים תובענית. לא פשוט לחיות בו בשלום וברוגע.
"ההצלחה צריכה להיות בשלושה מישורים - רגשית, חומרית ורוחנית. הציון של תחושת האושר הוא שכלול של שלושתם. בעבור הראש הצלחה היא ביטחון, כסף, הערכה ומה שאחרים חושבים. בעבור הרגש הצלחה היא לתת ולקבל אהבה, יצירתיות וחברים. ומבחינה רוחנית, הצלחה היא לעשות משהו שמרגיש משמעותי, שמרגיש לנו נכון ובעל ערך".
אתה גורו?
"גורו אומר לאנשים מה לעשות, לוקח להם את הכסף. אני לא אומר לאנשים מה לעשות ולא מקבל תרומות. לא אכפת לי אם האנשים יהיו צמחונים או לא, יתחתנו או לא, יעשנו או ישתו אלכוהול, וגם אין לי קהילה שגרה אצלי בבית. אני רק עוזר לאנשים לחנך מחדש את השדרן הפנימי הפסימי".
מה מטריד את אנשי העסקים שפונים אליך?
"הבדידות, בגלל שהם תמיד צריכים להיראות חזקים. הם צריכים מקום שבו יוכלו לבטא את החולשה שלהם, את האנושיות, ועדיין, בכדי ללכת לפסיכולוג הקונוטציה היא שצריך להיות במצב משברי. תדמיתית, אלו שכפופים להם לא רוצים לדעת שהבוס הולך לפסיכולוג, וייעוץ רוחני זה הרבה יותר לגיטימי.
"אנשי עסקים עומדים מול החלטות קשות כל יום. הם לא מבקשים ממני תשובות להחלטות עסקיות, אבל רוצים להתייעץ על חייהם האישיים. צריך לעבוד איתם גם על החזון האישי שלהם, ויש שאלות שהם לא מעזים להעלות אפילו בפני נשותיהם. אני עוזר להם לפתוח את סגור לבם, ואני מאמין שכל אחד צריך סוג כזה של חברות".
איזה מסע אתה עובר איתם והם איתך?
"המסע מתחיל בהסתכלות אחורה על הבית שבו הם גדלו, האם הם באמת קיבלו חום ואהבה מההורים. אנחנו מדברים על חברויות, על ביטחון עצמי בגיל הנעורים, על בדידות, על המיניות, ועל פחדים של הישרדות. גם למיליונרים יש פחד הישרדות. אם יש הרבה כסף, זה לא ערבות לשנת לילה טובה. לאנשים יש מעט מאוד סלחנות כלפי מי שיש להם הרבה כסף.
"המסע מסתיים ביום שכבר אין להם את הצורך לקבל אישורים מבחוץ על זה שהם בסדר. בסופו של תהליך הם ירשו לעצמם לנוח, ירשו לעצמם ליהנות, ויתפנו לשאול את עצמם מה הם באמת רוצים".
מתנת השחרור הפנימי
אמון, שיחגוג החודש את היום הולדתו ה-49, מגיע לראיון עם שברולט כחולה מטאלית, עטוי בבגדי נזיר - מכנסי דייגים גבוהים, חולצת נזירים ועליה כיסוי תואם באפור. אני מנסה לברר מדוע הוא מתהלך עם בגדים שאולי מתאימים למזרח הרחוק, אבל משונים במזרח התיכון. "אלו בגדי העבודה שלי, שבאים להזכיר לי להיות מדויק במה שאני עושה, במה שאני אומר. המכונית? זה כי אני אוהב מכוניות. כשאני מעלעל בעיתון אני לא קורא מדורי אסטרולוגיה ולא קורא מתכונים, אבל כן קורא על מכוניות משומשות. אני גם אוהב לתקן אותן בעצמי. יש לי כמה טרנטות, וזו התרפיה שלי".
אתה מתפרע לפעמים?
"יש לי טרקטורון אדום ואופנוע במרכז הרוחני באי פארוס, שהקמתי עם שני שותפים בשנת 2000. המקום עדיין קיים, אבל בגלל המיתון ביוון הוא מתפקד רק כמסעדה תאילנדית, וכמרכז ליוגה וקצת מדיטציה. אני גם יוצא ליער עם שמיכה כשאני רוצה זמן לעצמי. במזרח למדתי את סוד האושר הפנימי, ופיצחתי את החידה".
מהו הסוד?
"היהלום בתיבת האוצרות של חוכמת המזרח הוא לדעת להרגיע את עצמך בכוחות עצמך, ולהגיד החיים יפים, מותר ליהנות, הכול בסדר גם כשקשה וגם כשעצוב. אם לא יתעורר בעל הבית וירגיע את שני הילדים הפנימיים, הראש והרגש, הם יחושו נטושים ויהיו מפוחדים.
"חייבים להתעורר ממצב של מודעות פסיבית אל דיבור פנימי אקטיבי. רק את יכולה באמת להרגיע את הראש שלך. אנשים חושבים שאם יזכו בלוטו הם יהיו מאושרים. מחקרים מראים שזכייה בסכום גדול יכולה לגרום נזק. ההתעוררות שאני מדבר עליה שווה יותר ממיליון דולר. יש הרבה אנשים עם מיליון דולר שלא ישנים טוב בלילה, שלא יודעים להגיד 'אני אוהב', שלא יודעים לנוח. המתנה שלי לכבוד חג החירות היא השחרור הפנימי, להעיר את מי שאת באמת".
לפעמים אתה מעיר את עצמך בבוקר עם מצב רוח רע. איך אתה מתמודד איתו?
"אני מזכיר לעצמי שהבודהה לימד שהכול משתנה כל הזמן. לפעמים הספינה מיטלטלת בגלים שמאיימים להטביע, אבל אם יש חיבור לעוגן, אל מצולות של שקט ורוגע, כבר לא נבהלים מהגלים ומטלטלות הספינה. גם בימים קשים תגידו לעצמכם שהכול בסדר. זה לא אומר שבאמת הכול בסדר, אבל זה כמו שאימא אומרת לנו: 'הכול בסדר, אני כאן'".
אמון סבל ועבד קשה מאוד על עצמו עד שהגיע לשלב של שתי מילות הקסם הללו. "גיליתי שאם הגוף שלנו הוא בניין, אז בקומה למעלה יש תחנת רדיו שמשדרת מהרגע שאנו קמים בבוקר ועד הרגע שאנו הולכים לישון. אני הבעלים של הבניין, קהל המאזינים של התחנה, ומממן החשבונות שלה. אך למרבה האכזבה, לא רק שאני לא נהנה מהשידורים, אין לי גם היכולת להתערב בהם או לבקש מהשדרן להיות יותר חיובי, סלחן ואופטימי.
"מסתבר שרוב האנשים ממש סובלים מלשמוע את תחנת הרדיו של עצמם. אנחנו חיים עם ראש קפדן, מחמיר, ביקורתי, מגביל, פסימי, ולא חשוב מה יש לך בחיים, לא חשוב מי אוהב אותך ולאיזה הישגים הגעת, תמיד יש הרגשה שהראש לא מרוצה מאיתנו. מתוך תסכול ומחאה נגד הראש הבלתי נסבל, הרבה אנשים אוכלים יותר מדי או מעשנים יותר מדי סיגריות, או שוקעים בדיכאון, ועדיין הראש לא מרפה".
בעל הבית, תתעורר
לאחרונה שהה אמון במשך שבוע במנזר בתאילנד. ראש המנזר הזכיר לו את הדברים שכבר הבין מזמן. "הדבר החשוב בחיים הוא השלום הפנימי. השלום הזה הוא לסלוח לעצמי, לקבל את עצמי, לאהוב את עצמי, לפרגן לעצמי, להרשות לעצמי לנוח, לא להקריב את עצמי בשביל אחרים, לא לרדת על עצמי במרדף בלתי פוסק אחרי מודל מושלם שהוא בדיוני.
"הדרך חייבת לעבור בלהעיר את בעל הבית, שיתמודד ויתאמת עם השדרן הפנימי ויגיד לו: 'די כבר. עזוב אותי'. כי החיים הם כן יפים, אבל רק אם נדע להשתיק את השדרן שמשחיר הכול. אני עובד עם סוגים שונים של אנשים, ומסתבר שרק 5% מהם באמת מצליחים להמיר את העושר שלהם לאושר".
אמון נולד בירושלים, "לאבא קשה, ביקורתי ותמיד לא מרוצה, שהיה מנהל מחלקה בעיריית ירושלים ונפטר לפני שמונה שנים. אמי הייתה גננת שהייתה כולה סביב המשפחה, אבל שניהם לא ידעו לשאול שאלות. גדלתי בתוך בועה עם המחשבות של עצמי, מבלי שיהיה לי עם מי לדבר. הייתי ביישן, הייתי מגמגם, ובגיל 12 אמרתי לעצמי שאם אני בעיר כל כך עתיקה, גם משהו בנפש ובתודעה שלי חייב להיות הרבה יותר עתיק, וחזרתי בתשובה.
"ארבע שנים וחצי הייתי דתי. הפכתי את המטבח בבית לבשרי וחלבי, הייתי אוכל בשבת רק אוכל שחומם על פלטה חשמלית, וחותך ריבועים של נייר טואלט בשישי כדי לא לעשות את הפעולה הזו בשבת. הנחתי כל יום תפילין, ובשבתות הייתי קם לבד והולך לבית הכנסת, שם היה לי כיסא קבוע ליד חכם אברהם. אבא שלי, שהיה נגד הדת, לא נלחם בי, אבל גם לא העריך את זה. הרי בכל מקרה לא היו לנו אף פעם שיחות. יום אחד הבנתי שאין אלוהים בשמים, ושהיהדות היא סוג של מתנ"ס חברתי. היא אולי טובה ומיטיבה, אבל לשאלות הרוחניות שלי אף אחד לא נתן מענה".
בצבא שירת כחייל קרבי במלחמת לבנון. "גם כשחזרתי מהמלחמה לשבת, אבא שלי לא שאל אותי מה עשיתי, איך זה להיות במלחמה, מה אוכלים שם, במי יורים, ועל זה אני לא סולח לו עד היום, למרות שהוא מתחת לאדמה כבר שמונה שנים.
"חשוב לדבר, חשוב להתעניין ולהקשיב. זה הבסיס לכל מערכת יחסים, גם של ילדים והורים, וגם של בני זוג. הכי נורא זה כששותקים. פרופ' סטרנברג מאוניברסיטת ייל הציג מודל של אהבה שמורכבת משלושה דברים: אינטימיות, אחריות ותשוקה. כשיש רק אחריות זו אהבה ריקה. בהיעדר היכולת לדבר על הדברים, לחשוב על הדברים, להיפתח, מערכות היחסים הופכות חלולות. ואצל נשים, בהיעדר אינטימיות נעלמת גם התשוקה. אצל גברים, דרך אגב, בהיעדר תשוקה נעלמת האינטימיות, והם לא מדברים איתך".
מלחמת לבנון עימתה אותו עם מוות, קושי וסבל. "היינו צעירים, ילדים, ונתקלנו במוות. בתפקיד האחרון שלי בצבא הייתי האחראי על מוצב בלבנון. לא היה לי לב לשים אף אחד אחר בתפקיד כל כך מסוכן, אז שיבצתי את עצמי. ליוויתי את מיכלית הדלק של המוצב. אז מבינים שהמוות הוא לא משהו שיקרה אי שם בעתיד. המוות כאן, ויכול להתרחש בכל רגע.
"אחרי שהשתחררתי נסעתי עם כמה חברים מהיחידה לארה"ב. להשתחרר מההורים זה דבר טוב בכדי למצוא את עצמך. המריונטה צריכה לגזור את החוטים. הייתה לי שם חברה, היא נכנסה להריון ועשינו הפלה. הייתי בן 22. היה לי חוסר שקט: ההורים, השאלות על אלוהים, המלחמה, ההפלה. לא הייתי מאושר".
נווד עם תרמיל
אחרי שנה בארה"ב עזב אמון את חבריו, ונסע למזרח הרחוק, אירוע שיסתבר כמכונן בחייו. "הסתובבתי הרבה עם יהודי אמריקאי, שהיה מורה לאנגלית בטיוואן. הוא היה מבוגר ממני ב-20 שנה ויצאנו למסע. הוא סיפר לי על בודהיזם, ובפעם הראשונה שמעתי מה שתמיד חיפשתי לשמוע. זה החזיר לי את החשק ללמוד".
אמון חזר לירושלים, ולמד בודהיזם באוניברסיטה העברית. לאחר מכן חזר למזרח, הפעם לקוריאה, והצטרף שם למנזר בודהיסטי שבו למד את תורת המחשבות במשך שבע שנים. "למדנו שאתה זה לא המחשבות, אלא מי ששומע אותן. למדנו להקשיב לאופי של זה שמדבר לנו בראש, ומסתבר שהוא לא כזה נחמד.
מקוריאה עבר להודו. "וכשהייתי שם, במרכז של אושו בפונה, הציע לי הבעלים של מכללת מדיסן לבוא לתל אביב וללמד. היה לו אולם פנוי בשישי-שבת". מאז הוא לא מפסיק ללמד. הוא גם כתב שבעה ספרים, והגה את תורת הטרילותרפיה - המתבססת על ההבנה שמקורו של חוסר הנוחות שאנו חווים הוא פנימי ולא חיצוני, ומווסתת בין הרציונל לרגש.
היום הוא מתגורר במושב עמיקם, נשוי למרב, ואב לשניים. הם נפגשו לפני 16 שנה בשיעור פרטי במדיטציה - מרב הייתה אז אלופת הארץ בקפיצות ראווה על סוסים, ורצתה להירגע לקראת תחרות אליפות ישראל. המדיטציה הסתיימה באהבה וזוגיות. "בחרתי בה כי היה לה את מה שהיה חסר לי - בית, חום, עוגן. הייתי נווד עם תרמיל, והיא הייתה אימהית. חמש שנים אחרי שנישאנו הסכמתי להביא ילדים לעולם. המורה שלי מיפן נתן לילדה שלנו את השם שלה: ג'ושין, שפירושו צלילות פנימית. ארבע שנים אחרי, נולד בננו עדן".
האם אתה מצליח ליישם בעצמך את מה שאתה מלמד אחרים על אהבה וזוגיות?
"התפקיד שלי בזוגיות מסתכם בשני דברים: לפרנס ולהרגיע. את כל השאר היא עושה. אני לא מקפל כביסה, לא עושה כלים ולא שוטף את הרצפה, אבל אני יודע להקשיב ויודע להגיד 'הכול בסדר', וזה חשוב".
אמון מגיש לי את ספרו האחרון, "אבקת נמר". אני מביטה באישה עם הגב החשוף כשעליה מקועקע טאטו של נמר, בזמן שהוא כותב הקדשה. הוא מסיים לכתוב, סוגר את הספר, מגיש לי אותו ומחייך. אני פותחת, וקוראת: "האמת היא בכלל לא מה שחושבים".
"היום אני מאושרת. חרקתי שיניים בשביל להגיע לזה"
מרב, אשתו של ניסים אמון, הייתה אלופת הארץ בקפיצות ראווה על סוסים. "אני עם סוסים מגיל 6. גדלתי בקיבוץ רביבים בנגב, ילדות עמוסה בקשיים רגשיים, וזו הייתה התרופה שלי. הרגשתי שם עצמאית, חופשית ועם יכולות מדהימות. בקשר בין אדם לחיה יש סוג של שליטה, נתינה וגם מגע פיזי מאוד חזק, אלו דברים שמאוד מרפאים את הנפש.
"תמיד אומרים שלאנשים בודדים מומלץ לקחת כלב, אז לי היו הסוסים, שנתנו מענה מבריק של חופש. את יודעת מה זה לרכוב במדבר במרחבים אינסופיים? זו חוויה מסעירה. הנוף, הטבע, השקט, אלו דברים חזקים. רכבתי כל החיים. בגיל 26 הייתי צריכה להחליט אם לעבור לאירופה ולהפוך את קפיצות הראווה למקצוע ממש, או להסתפק בלהיות אלופת ישראל".
ובסוף החלטת לפרוש.
"אם הסוסים היו תרופה לאיזושהי מחלה לצורך העניין, לתת לי ביטחון ושקט, אז אחרי שפגשתי את ניסים החלפתי את זה בביטחון ושקט פנימי. תורת החיים של ניסים שינתה אותי ואת עולמי מקצה לקצה.
"היום אני מאושרת. חרקתי שיניים בשביל להגיע לזה. אצלנו בקיבוץ עבודה הייתה דת, וזה דבר נורא. אני לוקחת ברצינות את עבודת החיים. אני אחראית לכך שהתמונה של חיי תהיה יפה, אף אחד לא יבוא מהצד ויעזור לי לצייר אותה".