זויה צ'רקסקי (34) נולדה בקייב, אוקראינה, ובגיל 10 החלה ללמוד בבית הספר המרכזי לאמנות בעיר. ב-1991 עלתה לארץ עם משפחתה ונרשמה לתיכון תלמה ילין. מהר מאוד פרצה לשוק האמנות הישראלי. עבודותיה עוסקות בישראליות וביהדות, ומצליחות לעורר בדרך כלל סערה תקשורתית. היא פעילה 15 שנה בזירה המקומית, מוכרת באופן יציב וקבוע, ושבה לא מכבר מחמש שנים בברלין.
פרובוקציה הוא השם האמצעי שלה, בין אם הגיעה לתערוכה בגרמניה עונדת טלאי צהוב, או הציבה גושים פלסטיים חינניים של חרא במוזיאון, ציורי חסידים נלעגים בסדרת היודאיקה שלה, או נשף קורבנות של הביורוקרטיה המקומית.
אם בסדרת התערוכות שלה עד כה זויה סוטרת למציאות, בועטת בה ומקיאה עליה, פתאום נגלה מעין תהליך רגרסיבי, כמעט חזרה בתשובה. בתערוכה האחרונה מתגלה פרסונה חדשה, שמביטה בחיים באופן מפוכח, מציירת דיוקנאות של עוברים ושבים, פיסות חיים קטנות, כמעט רומנטיקה.
סטודיו. "גימור מלוטש"
העבודות של צ'רקסקי הפכו לפריט מאסט בכל אוסף של אמנות עכשווית ישראלית. הן נגישות, מעלות חיוך בדרך כלל, מעוררות שיח. מחיר עבודה מתחילב-5,000 שקל ומטפס עד ל-30,000 דולר. סיפור הצלחה מקומי, ששום דבר ממנו לא ניכר במראה שלה או בעולם הפיזי העוטף אותה.
הסטודיו, ברחובות המוסכים בדרום תל אביב, עמוס בעבודות, צבעים, שברי רהיטים, וצ'רקסקי, שמדליקה סיגריה ראשונה, מסיטה ערימת סמרטוטים מרובבים בצבע ומשליכה אותם לרצפה - בניסיון למצוא כיסא נקי לשבת עליו. על הכן מונחת התחלה של עבודה. ילדה עם סרט פרפר גדול על הראש, עומדת בסלון קטן וצופה בטלוויזיה. על המסך המיושן (מכשיר כבד בקופסת עץ) רקדניות בטוטו ורוד עושות פלייה על קצות האצבעות. "זה הבולשוי עם אגם הברבורים", היא מבארת. "ברוסיה, בכל פעם שהקרינו את אגם הברבורים ידענו שמשהו לא טוב קרה. המנהיג חולה, או משהו כזה".
- זה זיכרון מוחשי? איך חזרת לזה עכשיו?
"זה קשור להתבגרות, למבט שמשתנה. בסך הכול הייתה לי ילדות סובייטית ממוצעת. לא היה רע. בארץ הגעתי לבית ספר כמו שהיה לי ברוסיה, והייתי כמו בחממה. רוב בעיות הקליטה שלי היו סביב ההורים שלי, שלקח להם זמן להשתלט על השפה והם היו חסרי אונים".
בהתבטאויות קודמות חשפה זויה את המושג "איציק", השגור בפי עולים מרוסיה, כדוגמה לישראלים שהרוסים חושבים ש"הם לא בדיוק ברמת ההתפתחות של ההומו סאפיינס". איציק הפך שם קוד לתושבים המקומיים "שהם תת-רמה, לא מסוגלים לספוג את התרבות שהבאנו משם, וגם אי אפשר ללמד אותם. זה כמו ללמד קוף לעשן".
- דרך ההורים גילית את "איציק" - זה שמככב בציורים כישראלי הוולגרי.
"זה לא אני, זה הרוסים גילו אותו. איציק הוא הישראלי כפי שהוא משתקף בעיני הרוסים. העלייה הביאה איתה גם התנשאות. אני רואה את זה דרך העיתונים הרוסיים שאני קוראת, דרך אתרי האינטרנט. העולים הרוסים עשו טעות גדולה כשהם התנשאו מעל התרבות כאן. זו בדלנות שבזה לכל מה שרציונלי, הם מונעים על ידי תרבות קולקטיבית של תת מודע".
- שוב את בצד השני של המתרס: ביקורת על העולים מרוסיה.
"אפשר להגיד שאני ישראלית מוחלטת, כזאת שאוכלת חומוס ושונאת את ליברמן".
- היה לך פעם סיפור אהבה עם גבר ישראלי, עם איציק כזה?
"לא. לא יצא לי".
- בעבודות האחרונות שלך יש הרבה גברים שחורים, עובדים זרים. בשנים האחרונות את חיה עם סאני - מהגר עבודה מניגריה.
"אני נמשכת לדברים אקזוטיים. את סאני פגשתי ביפו, והצעתי לו לדגמן לי. הוא ישב מולי שש שעות, ציירתי אותו ותוך כדי התחלנו לדבר".
- יש ביניכם פער תרבותי עצום.
"כן, זה נכון, הוא בא ממשהו שונה לגמרי. אבל זה לא מפריע לי. הוא בן אדם מצוין".
- מה יש שם שמושך אותך?
"כל מה ששונה ממני מושך אותי, מעניין אותי. השכבות האלה מרתקות. ישראל היא מזמן לא מדינה של יהודים, ואני מאמינה שצריך להיפרד מהתפיסה הזאת. אותי מעניינת התפיסה האזרחית. אתה לא חייב להיות משורר, אבל אתה חייב להיות אזרח".
- כשדיברנו על ההצלחה שלך, הייתי בטוחה שהתברגנת.
"תמיד הייתי בורגנית. אני אוהבת נוחות. ללנין הייתה מיטת ברזל, מזרון עשבים וכוס מפח - והוא היה מבסוט. אני רוצה יותר, ויש לי הכול".
- יש לך הכול? את גרה בדירה שכורה, נוסעת באוטובוס, והדירה הזאת חפה מכל מותרות.
"יש לי כאן כל מה שאני צריכה. אני לא אקנה שום דבר בשביל השואו-אוף. את שואלת אם אני אכנס למלון יקר? לא, תמיד אבחר במשהו נורמלי. היקר מלחיץ אותי, אני אף פעם לא יודעת למי לתת טיפ".
- בעבר אמרת שאם היית חיה ברוסיה - היית תולה את עצמך. מה כל כך טוב פה?
"זה המקום היחידי שאני יכולה לחיות בו - גם אם לא הכול כל כך טוב. להיות אמן יוצר ברוסיה זה תענוג קטן. אני מחוברת למציאות כאן. מוטרדת מבעיות יומיומיות. כיבוש? תגידי, כמה שעות ביום את מוטרדת מהכיבוש? מצפים מאיתנו האמנים להיות פוליטיים. הפלסטינים נמצאים שם, הלב שלי נשבר לפעמים, בעיקר על הילדים שלהם, אבל אני לא מתכוונת לעשות מזה קריירה".
- למה, את לא מאמינה שאמנות יכולה לשנות מציאות?
"כן, אבל לא מתוך צורך תרבותי-שטחי לגנות את המעשה. זה חייב להיות עמוק יותר".
צ'רקסקי מודה שמשהו באדרנלין שלה השתנה, נרגע. עכשיו היא אפילו מעיזה לחלום על משפחה. "באמת, כל כך קל לזעזע. את עושה עבודה על דתיים, וזה מטלטל את הממסד. יופי, אחת אפס לטובתי. לאן זה היה לוקח אותי? למשהו קרימינלי. לא נראה לי, כי בסופו של דבר אני פחדנית. אז עשיתי פרובוקציה מול הבורגנות, והיא התאהבה בזה".
הראיון המלא - ב"ליידי גלובס"