בחור עומד על במה. האורות נדלקים. הוא לא רואה את הקהל, התאורה מסנוורת, אבל הוא מרגיש את האנרגיות. חמות. מחשמלות. ברגע אחד הוא מבין שהכול השתנה, שיותר משהוא בחר בדבר, הדבר בחר בו. מעתה נרקמה ביניהם ברית. חזקה מכל הסכם עסקי, מכל חתונה, מכל ערבות. זוהי הזוגיות האולטימטיבית.
זו מחויבות שאי אפשר לזייף. או שהיא מתקיימת בך, או שלא. היא צצה במקומות בלתי צפויים והמאפיינים שלה אינם אחידים. ועם זאת, מה שמשותף לכל מי שלוקים ב"תסמונת" הזאת הוא העובדה שכולם "חיים ליד החיים". כל מה שקשור לסדר יום, לרוטינה, למטלות הבסיסיות שמרכיבות את השגרה של מרבית האנשים, הוא רק רעש רקע עבורם. ה-Raison d'etre שלהם, תמצית החיים, פעימות הלב, כל אלו מתנקזים לעניין אחד. תוכלו לראות את זה אצל סטארטאפיסטים, שפים, סוחרי אמנות, ואפילו אצל קמעונאים, שנושמים מוצרים ומלאים תוכניות עסקיות. אלה מעבירים הלאה את העיסוק ביומיומי, ושוקעים לתוך מה שבחרו עד הרזולוציות הגבוהות ביותר. אם הם לא יכולים להרשות לעצמם להימנע מהשוטף, הם מוצאים דרכים לעקוף אותו או זורמים סביבו.
אצל אמנים הדבר הזה מועצם פי כמה. ברגע שמתבהרת האמת הזו, שיש דבר גדול יותר, אין ברירה אלא לקבל אותו. אצל שלום מיכאלשווילי, זה קרה ברגע אחד בגיל 14. "הייתי בכיתה ח', לפני מסיבת הסיום. לא השתתפתי בהצגה, רק באתי לראות את החזרות, ישבתי באולם וצחקתי ממי שהיה על הבמה. הבמאי הסתובב אליי ואמר לי: 'מה אתה צוחק? אתה חושב שאתה יכול לעשות את זה יותר טוב'? הייתי ילד, וקצת שחצן, אז כמובן שאמרתי 'כן'. עליתי על הבמה ונהייתי הכוכב של ההצגה. מאז נשביתי בקסם הזה".
- מה היה שם?
"אני זוכר את מחיאות הכפיים. זה משהו ממכר. הפעם ההיא הייתה כל כך מרגשת, שמאז לא ירדתי מהבמה יותר, רק העמקתי את הפעילות שלי במשחק. בגיל 15 הלכתי לבחינות ללהקת נוער, שם הכרתי את ציון ברוך ואסי ישראלוף, והקמנו את 'מה קשור'".
- מיהם אומני החיים בעיניך?
"אסי וציון הם דוגמה מעולה לשני אנשים שאני רואה עליהם את ההתנהלות הזאת של אומני חיים. אולי בגלל איפה שגדלנו. מבחינתי אומן חיים זה מישהו שלא משנה מה הנסיבות, הוא יעשה את מה שהוא אוהב. ההתנהלות הזאת הביאה אותי לעלות לבמה ברגעים הזויים, עם 40 מעלות חום, שעה אחרי ששברתי את האף, 24 שעות אחרי ניתוח.
"גם עכשיו אני חולה, והדבר האחרון שבא לי זה לצאת מהבית ולהפסיק לבהות בדרבי החיפאי שמשודר, אבל עוד שעה אני על הבמה, ועליה אני יודע שאני אבריא, אפילו אם זה רק לשעה וחצי, ואחרי שאני ארד אהיה שוב סמרטוט".
טוטאלי
בחודש הבא תעלה בלוויין "שביתה", הסדרה החדשה והמדוברת של הבמאי רני בלייר ("שבתות וחגים", "פרשת השבוע"), שנוצרה בהשראת מאבקם של עובדי מפעל חיפה כימיקלים דרום בדימונה. במציאות התבצרו העובדים בשטח המפעל על רקע תנאי עבודה קשים וסירוב ההנהלה לאפשר להם להתאגד. המאבק משך תשומת לב תקשורתית לאחר שהעובדים סבלו מאלימות קשה שהפעילו נגדם בעלי המפעל. הדרמה מגוללת את סיפור מאבקם של חמישה גברים, שניסיון לפטר אחד מהם מוביל לפריצתה של שביתה גדולה, אלימה וארוכת ימים. מיכאשווילי מגלם בסדרה את מנהיג הפועלים, לצדם של אלון אבוטבול (בעל המפעל), עמוס תמם, זוהר ליבה ואחרים.
- מה מייצרת הנוכחות שלך על הסט?
"אני נורא ממוקד. יודע להוציא את הכי טוב מעצמי. כשקראתי את התסריט של 'שביתה' והבנתי מי זו הדמות שלי, ידעתי שאני רוצה להביא משחק מהעיניים, שהעיניים ידברו יותר מהפה. זה גם משהו שרני בלייר רצה ממני. יש לי שם סצנה של מונולוג, שלושה דפים של טקסט. לא היה קל ללמוד את זה, אבל ידעתי שאני רוצה לגרום לכולם סביבי להתרגש. להתרגש ממני, לא רק מהמשחק או מהדמות. עשיתי את המונולוג, הסתכלתי לכל אחד מ-40 האנשים שהיו לידי בעיניים. כולם הקשיבו לכל מילה, אפילו שהם כבר קראו את התסריט בבית. העברתי להם משהו אחר. כשסיימתי, בלייר בא וחיבק אותי. זה משהו שאי אפשר לתאר במילים, את העוצמה, את החוויה, את האנרגיה".
- אתה טוטאלי גם מחוץ לבמה?
"זה מה שמייחד אותי. כשאני עושה משהו, אני מתנפל עליו. גם בדברים שהם לא תפקידים. אם אני משחק פלייסטיישן, אני חייב להיות הכי טוב. אם אני עם האחיין שלי, אני חייב שהוא יצחק הכי הרבה, ואם אני מבשל להורים שלי קציצות, אני חייב שאבא שלי יצא מגדרו מהן. בכל פרויקט שבו אני משתתף אני חייב שיתנו לי את המושכות, ואני חייב שיהיו אנרגיות על הסט. הצלחה או כישלון של פרויקט תלויים בהרבה מקרים במה שמרגישים על הסט, באנרגיות שעוברות שם".
- איזה מחיר משלמים על הטוטאליות הזאת?
"לפעמים אני מוצא את עצמי עם הלשון בחוץ. בשנתיים האחרונות, למשל, היו לי פרויקטים רצופים אחד אחרי השני, וזה בא על חשבון כל דבר בחיי היומיום, בעיקר שעות שינה. הייתה תקופה שצילמתי גם את 'הבורר' וגם את הסרט 'קירות'. את 'הבורר' משש בבוקר עד שש בערב, ואז בלילה את הסרט. ישנתי רק בהפסקות האוכל. לפעמים זה עד כדי כך שאני מגיע הביתה מותש, ואין לי כוח לעשות כלום. אני מוצא את עצמי יושב על הספה באפיסת כוחות ובוהה באוויר. הכול נדחה אצלי כשאני עובד ככה - דואר, חשבוניות שלא שלחתי הרבה זמן, סידורים. אני חי מרשימות שאני עורך, שולח לעצמי הודעות sms עם דברים שאני צריך לעשות".
- אלה מחירים פיזיים. הטוטאליות זולגת לתוך המרחב הנפשי?
"היו שני תפקידים שהשפיעו עליי נפשית. מוטי ב'עספור' והתפקיד ב'שביתה'. אלו שתי דמויות שנקשרתי אליהן, אפילו עד כדי דיפוזיה. כששיחקתי את מוטי, הרגשתי הרבה פעמים שזה אני. באותה עת גם עברתי תקופה לא פשוטה בבית, ובצילומים היו לי כמה רגעים שלא ידעתי אם זה מוטי מדבר, או שלום. גם ב'שביתה' הרגשתי הזדהות אדירה עם הדמות".
- יש דמות שאתה חולם לגלם?
"אין לי חלומות כאלה גדולים, אני אוהב לרגש אנשים. הגבול בין לגרום להם לבכות או לצחוק הוא מאוד דק".
- יש תפקידים שלא תעשה בגלל אינטגריטי?
"את 'עספור' בהתחלה לא רציתי לעשות. שלוש פעמים הם באו אליי עם התפקיד ואמרתי להם 'לא'. זאת הייתה סדרת דרמה בת 50 פרקים, חשבתי שמדובר בטלנובלה ולא התאים לי. רציתי משהו עם יותר עומק. אבל אחרי שקראתי את הפרקים, התרגשתי בטירוף וידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. היו לי באותו הזמן הצעות מהתיאטרון, גם לתפקידים ראשיים, והייתי צריך להחליט".
ברוקר
מיכאלשווילי, 33, מתנהל בביטחון פנימי חסר פשרות. נראה שיש לו אג'נדה גדולה יותר שמנתבת אותו. הקריירה שלו מתנהלת באופן ליניארי, בצעדים עקביים ובטוחים. בשנים הראשונות היה מלווה בחבורה הרמלאית שכללה את ציון ברוך, אסי ישראלוף, עמוס תמם ושחר חסון, וביחד העלו מופעי בידור. כשהחליט ללכת ללמוד משחק הוא התקבל לכל אחד משלושת בתי הספר - ניסן נתיב, בית צבי וסמינר הקיבוצים, ובחר בראשון. את הלימודים שילב עם מופעי הבידור של "שלישיית מה קשור" שהפכה בולטת, ומהר מאוד נאלץ לבחור בין המשך הלימודים לבין זינוק בקריירה.
בניגוד לדמות המצחיקן בתפקידי הסולו שלו, בקולנוע ובטלוויזיה הוא מתבלט כשחקן אופי עמוק ורציני. "יש לי תמיד אופציה ללכת לתיאטרון, לתפקידים טובים, ואני מניח שמתישהו אתפנה לזה".
- מה מניע אותך?
"זה הריגוש, ההגשמה העצמית. אם הכסף היה מניע אותי לא הייתי הולך לעשות סדרות. בהופעות עם אסי וציון זה מה שאני הכי אוהב לעשות, עם החברים הכי טובים שלי. אני מודע לזה שאולי יבוא יום ולא ירצו אותי יותר בתעשייה, ואני לא אמצא עבודה. אני לא רוצה להיות תלוי באודישנים, אני רואה איך שחקנים חיים.
"אני רוצה להיות תלוי רק בעצמי. אבא שלי עבד בשלוש עבודות ובילדות ראיתי אותו מעט מאוד בגלל זה. הוא היה הולך מהמפעל למונית ומהמונית לעוד עבודה. אני רוצה שהילדים שלי יגדלו בלי חוסרים, אבל שיוכלו לראות את אבא שלהם. אני רוצה לאפשר להם כל מה שירצו, ושלא יצטרכו לדאוג לעתיד שלהם. לפעמים זה גורם לי לעשות החלטות לא נכונות והאמוציות משתלטות על השכל. אבל בסופו של דבר אני תמיד 'מתיישר' ובוחר לעשות פרויקטים שאני רוצה, גם אם אין בהם כסף, במקום תפקידים שיש להם ערך כלכלי, אבל אין להם ערך רגשי".
- חשבת פעם לעשות משהו אחר?
"לפני ארבע שנים החלטתי לשנות כיוון, רציתי ללמוד משהו אחר ועשיתי קורס ברוקרים. מכל המקצועות בעולם בחרתי דווקא את זה, כי אני כל הזמן חושב בראש איך להתקדם בחיים. אני כזה אמביציוזי שאני בטוח שגם אם הייתי בוחר לעשות משהו אחר, הייתי טוב בו".
- איך היית בתור ברוקר?
"הפסדתי כסף. פלרטטתי עם הזירה העסקית באינטרנט ובסוף היא בגדה בי. לא היה שם כלום מעבר לעובדה שעשיתי את זה. אני אפילו לא מהמר, לא הולך לקזינו וזה לא מעניין אותי. הלמידה עניינה אותי. הצבתי לעצמי גבול מסוים של הפסדים ואמרתי שאם אני מגיע לשם זה נגמר. בתוך שלושה חודשים הבנתי שזה לא בשבילי. לא חסר לי כלום, יש לי אוכל במקרר, אבל אני רוצה לגדול לכל מיני כיוונים, ולכן עשיתי את זה. כל בן אדם נורמלי רוצה להתפתח לכל מיני כיוונים, לא?".