כולנו רואים את ברצלונה שבוע אחר שבוע. כולנו מבינים שהקבוצה הזאת מבריקה. הבעיה היחידה: אנחנו לא מסוגלים להבין למה. מה הופך את בארסה הנוכחית לאחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה? איך הם עושים את זה?
לפני שצוללים אל נבכי סודות ההצלחה של הקבוצה, אותם למדתי מחברי הטוב אלברט קפאלאס, שעבד במשך תשע שנים רצופות באקדמיה המהוללת של המועדון (ה"לה-מאסיה"), צריך לזכור דבר אחד חשוב: ברצלונה, בניצוחו של פפ גווארדיולה, לא גדולה כל כך רק בגלל שמשחקים בה סופרסטארים כמו אינייסטה, מסי וצ'אבי - אלא גם כי יש לה מערך טקטי אדיר, ששונה לא רק מהמערכים של כל יתר מועדוני הכדורגל בעולם, אלא גם מזה של קבוצות קודמות של ברצלונה מטרום עידן גווארדיולה. אפילו ברצלונה של יוהאן קרוייף, שהוא אבי הטקטיקה הנוכחית של המועדון, השתנתה ושודרגה בשנותיו של גווארדיולה כמאמן הראשי.
פפ השווה פעם את הסגנון של ברצלונה לקתדרלה. "קרוייף", אמר המנג'ר, "בנה קתדרלה. המשימה של אלו שבאים אחריו היא לשפץ ולעדכן אותה". הנה 6 מחוקי העבודה של הקתדרלה המשודרגת של גווארדיולה.
1. לחץ אחרי איבוד כדור. אולי המתודה הכי מפורסמת ומדוברת בשיטה של ברצלונה. לפני גמר ליגת האלופות בוומבלי במאי האחרון בין בארסה למנצ'סטר יונייטד, הגדיר סר אלכס פרגוסון את הצורה שבה הקבוצה הקטאלונית לוחצת על היריבים שלה כדי לזכות בחזרה בכדור כ"עוצרת נשימה".
ברצלונה מתחילה ללחוץ ולנסות לחטוף את הכדור ממש באותו רגע שהיא מאבדת אותו. מדובר על הזמן האידיאלי ללחוץ, כיוון שהשחקן היריב שבדיוק זכה בכדור, נמצא במצב פגיע. כדי לבצע את התיקול או הבלימה הדרושים לחטיפת הכדור, היריב חייב להוריד לכמה רגעים את העיניים שלו משדה המשחק. בנוסף, ליריב דרושות בדרך כלל שתיים או שלוש שניות כדי להתאפס, להסדיר את הנשימה ואת הראייה המרחבית הטובה של המגרש. ייקח לו שלוש שניות בממוצע עד שהוא יוכל לשחרר מסירה לחבר לקבוצה שנמצא בעמדה טובה יותר ממנו.
הזמן הקצר הזה הוא הרגע שבו שלושה שחקנים של ברצלונה יתקפו את היריב בחמת זעם.
2. "חוק חמש השניות". אם ברצלונה לא מצליחה לזכות בכדור בחזרה במשך חמש שניות מרגע שאיבדה אותו, השחקנים יבצעו נסיגה אחורה ויבנו חומה גמישת-תנועה שמורכבת מעשרה שחקנים. המרחק בחומה הזאת בין השחקן הכי קדמי (בדרך כלל מסי) לבין הבלמים מאחורה עומד על 25-30 מטרים בלבד. לכל קבוצה יריבה, מוכשרת ככל שתהיה, קשה לעבור דרך השטח הקטן הזה.
הגמישות התנועתית קלה לברצלונה ומתאפשרת לה, כיוון ששחקניה מבלים את רוב המשחק כשהם קרובים מאד אחד לשני. כשצ'אבי ואינייסטה מתופקדים יחד במרכז הקישור, הם יכולים לזהות אחד את השני לפי חוש הריח.
הפרקטיקה ההגנתית של "חוק חמש השניות" עובדת נהדר לבארסה: ב-29 משחקי ליגה העונה בליגה הספרדית היא ספגה 22 שערים בלבד. בשבוע שעבר בסן סירו, שחקני מילאן התחבקו לאחר שסחטו ממנה 0-0 ביתי.
3. חידוש משחק הלחץ. אחרי שברצלונה בונה את החומה גמישת-התנועה שלה, השחקנים שלה מחכים לרגע הנכון להתחיל ללחוץ מחדש על הכדור. הם לא בוחרים את הרגע הזה מתוך אינסטינקט, אלא באמצעות אירועים נקודתיים ומדויקים שעוזרים להם לקבל את ההחלטה. לדוגמא, ברגע שהכדור מקפץ קלות ליד רגל שחקן יריב, הוא חייב להוריד את הראש לשנייה או שתיים כדי להשתלט על הכדור ולאתר את מיקומו המדויק. באותו רגע הראייה המרחבית של המגרש נאבדת לו. וזה האות מבחינת שחקני בארסה להסתער עליו.
אירוע נקודתי נוסף שמאפשר לברצלונה ללחוץ גם מתוך משחק ההגנה שלה, ולא רק לאחר שהיא מאבדת את הכדור, הוא כששחקן יריב מסתובב עם הפנים לכיוון השער שלו. הפעולה הזאת מצמצמת את האפשרויות של השחקן - יותר הוא לא יוכל למסור את הכדור קדימה, אלא אם שחקני ברצלונה יאפשרו לו מספיק זמן כדי להסתובב בחזרה. הם אף פעם לא מאפשרים. הם מתנפלים עליו אוטומטית, ומכריחים אותו למסור אחורה. ומסירות אחורה תחת לחץ הן הגורם מספר 1 בכדורגל לטעויות שמובילות לספיגת שערים.
4. "חוק 3-1". במידה ושחקן יריב מקבל את הכדור קרוב לרחבה של ברצלונה, הקטאלונים הופכים ברגע אחד ל"איטלקים". הם מפעילים את מה שהם קוראים לו "חוק 3-1": אחד מארבעת שחקני ההגנה של הקבוצה יתקרב ליריב בניסיון לתקל אותו, והשלושה האחרים ייצרו מסביב למתקל, שניים-שלושה מטרים אחורנית ממנו, טבעת אנושית. כך הם למעשה מייצרים שתי שכבות הגנה.
גווארדיולה למד את השיטה הזאת בימיו כשחקן באיטליה (בברשיה ורומא). זו שיטה מאוד אפקטיבית, ומאוד פשוטה לביצוע.
5. אין הפתעות. רוב הקבוצות המובילות בענף מתייחסות לרגע שבו הן חוטפות כדור כרגע מכריע: הרי ברגע הזה שחקני היריב לא נמצאים בעמדות המוצא שלהם, מה שמאפשר התקפה מתפרצת זריזה והזדמנות נהדרת לכיבוש שער. לכן, השחקן שחוטף את הכדור בדרך כלל ינסה לייצר במהירות מסירת עומק לכיוון ההתקפה. היסטורית, נבחרת הולנד וברצלונה השתמשו במתודה הזאת. ארסנל ומנצ'סטר יונייטד הן דוגמאות לקבוצות שמנסות לכבוש בתוך שתיים-שלוש שניות מרגע שהן חוטפות כדורים.
כל זה לא קורה בברצלונה של גווארדיולה: כששחקן של בארסה הנוכחית חוטף את הכדור, לא מצפים ממנו לעשות משהו מיוחד מיד לאחר מכן - אלא רק להעביר מסירה קצרה לחבר לקבוצה שהכי קרוב אליו במגרש. הלוגיקה מאחורי זה פשוטה: השחקן שהרגע חטף את הכדור איבד את הראייה המרחבית של המגרש ובזבז אנרגיה על פעולת החילוץ. כלומר, הוא השחקן בעל הסיכויים הכי נמוכים להצליח לבצע מסירת עומק מהירה ומוצלחת, פעולה שאפילו תחת תנאים אופטימליים קשה מאוד לבצע אותה.
ברצלונה, בניגוד ליתר הקבוצות בעולם, לא בונה על אלמנט ההפתעה. היא מעדיפה לחכות עוד כמה רגעים, להחזיר לעצמה את השליטה בכדור, לסדר את המערך מחדש. כולם יודעים מה היא הולכת לעשות, אבל אף אחד לא הבין עדיין איך עוצרים את זה.
6. החזקת כדור. אחרי שהשליטה בכדור חוזרת לרגליים של ברצלונה - היא חייבת להימשך. ולהימשך. ולהימשך עוד קצת. החזקת כדור היא אחד המוטיבים הכי חשובים בטקטיקה של ברצלונה עוד מימי קרוייף. השקפת העולם של המועדון היא שהכדור צריך להיות ברגליים שלה ב-65%-70% מהזמן. בעונה שעברה, החזיקה ברצלונה בכדור ב-72% מהזמן בממוצע במשחקי הליגה בספרד, והעונה הממוצע עומד על כ-70%.
ההיגיון מאחורי החזקת הכדור כולל שני חלקים: הראשון נוגע לכלל האצבע הבסיסי בכדורגל, לפיו אתה לא יכול לספוג שער כשהכדור ברגליים שלך. הכלל השני: כשברצלונה מניעה כדור ללא הפסקה, הקבוצה השנייה צריכה לרדוף אחריה, מה שמפיל את היריבה מהרגליים. עד שהיריבה מצליחה כבר לחטוף כדור לברצלונה - היא מותשת לחלוטין, ומיד מאבדת את הכדור. החזקת הכדור היא מעגל הקסמים הבלתי ניתן לפריצה של ברצלונה.
עד כמה בארסה פנאטית בכל הנוגע להחזקת כדור? גם כשהוא בתוך הרחבה שלו, גם כשהוא במצבי לחץ - ג'רארד פיקה, למשל, יעדיף למסור פס קצר לחבר לקבוצה שהכי קרוב אל הכדור. פיקה לעולם לא יעיף את הכדור למעלה. כמעט בכל הקבוצות בעולם, יש לפחות שחקן אחד שתמיד רשאי להרחיק כדור באמוק: השוער. זה נובע מהתובנה (שמושרשת חזק במיוחד אצל האנגלים) לפיה שוערים לא יודעים ולא יכולים למסור. לא אצל ברצלונה.
ז'וזה מוריניו, הנמסיס של ברצלונה, מודע לכך שגם ויקטור ואלדז משתתף במשחק הנעת הכדור של בארסה. לכן, כשריאל מדריד שלו אירחה את הקטאלונים למשחק ליגה בדצמבר האחרון, מוריניו הורה לחלוצים שלו לרדוף אחרי השוער של ברצלונה משריקת הפתיחה, בניסיון לנצל את חוסר מיומנות המסירה שלו. מסירה גרועה של ואלדז אכן הובילה לשער יתרון של ריאל 23 שניות מהפתיחה של הקלאסיקו. אבל ואלדז לא התייאש, המשיך למסור כדורים ונמנע מלהעיף אותם. ברצלונה המשיכה להניע את הכדור, והמשיכה, והמשיכה. וניצחה 1-3.