לעתים נדמה לי כי חלק מאיתנו שכחו מהו תקציב המדינה ולמה הוא נועד. התקציב הוא בראש ובראשונה הביטוי המובהק ביותר של המדיניות הכלכלית של הממשלה. באמצעותו קובעת הממשלה את יעדיה השנתיים ואת הסכומים המוקצבים לכל אחד מהם, ובכך היא מתעדפת הלכה למעשה את סדרי הקדימויות שלה.
בימים אלה עולים קולות הקוראים להעתקת תקציב 2013 מזה של 2012. כשנחשפתי בראשונה לקולות משונים אלו, תהיתי האם זו מחשבה רצינית או ששוב מדובר בתכסיס הזוי שאין לו כל אחיזה במציאות? או שמא מדובר בניסיון לטשטש התנהלות בזיגזג באמצעות וירטואוזים שכל מיומנותם מסתכמת בהפרחת ספינים לחלל האוויר?
אסור שיהיה לנו תקציב מדינה הבנוי בשיטת ה"טלאים". מה גם שהתקציב ל-2012 הוא תוצאה של תקציב דו-שנתי שנקבע ב-2010, והוא תואם את המציאות שהייתה כאן לפני כשנתיים וחצי.
יתר על כן, כל-כך הרבה החלטות הרות גורל אימצה הממשלה בשנה האחרונה, ביניהן, המלצות ועדת טרכטנברג, שעלות יישומן נאמדת ביותר מ-3 מיליארד שקל; תוספות השכר במגזר הציבורי (אחיות, רופאים, פרקליטים, עובדי קבלן), שעלות יישומן נאמדת אף היא ביותר מ-3 מיליארד שקל; התוספת לתקציב הביטחון, שעלותה נאמדת ביותר מ-3.5 מיליארד שקל - כל אלה חייבים לבוא לידי ביטוי ביעדי הממשלה ובתקצובם לשנה הבאה.
חובת השמירה
אחד היתרונות לזכותו של התקציב הדו-שנתי הינו היכולת לצמצם משמעותית סחטנות מצד מפלגות וקבוצות לחץ (אחת לשנתיים במקום אחת לשנה). אולם המחאה החברתית טרפה את הקלפים, ושכבות שלמות בציבור הפכו לקבוצת לחץ המסכנות השכם והערב את יכולת ההישרדות של השלטון.
גל המחאה החברתית יצר מציאות מדומה, שלפיה ניתן לשנות סדרי עולם בהינף קוטג'. הדוגלים בגישה זו רואים במחאה מטרה, בעוד שהמחאה במדינה דמוקרטית הינה אמצעי. אין ספק כי בדמוקרטיה יש מקום להשפעתו של הציבור על סדרי העדיפויות, ומן הראוי שרה"מ יהיה קשוב לרחשי העם; אולם משאושרה מדיניותו, יש לאפשר לו ולשרי ממשלתו למשול ולנווט את המשק להשגתה.
תקציב המדינה אמור לשלב אינטרסים מרובים, לא אחת מנוגדים זה לזה, ומכאן ששמירה על מסגרת התקציב הינה חובה ולא זכות. מדוע?
כי לא ניתן לצרוך את צד השימושים מבלי לדאוג לצד המקורות; לא ניתן להרחיב את הזכויות החברתיות, מבלי לדאוג במקביל להגדלת ההכנסות ממסים; לא ניתן להמשיך ולשרוד בפערים החברתיים הקיימים במדינה; לא ניתן להמשיך להתעלם מהעיוותים הקיימים בשכבות הביניים, שהם מנוע הצמיחה של המשק; לא ניתן להשית מסים עד בלי גבול, מבלי לדאוג לבריחתם של היזמים למחוזות אטרקטיביים יותר; לא ניתן לקצץ בהוצאות הממשלה, מבלי לתרום בכך להאטה הכלכלית; לא ניתן לקדם צמיחה מבלי לדאוג לתשואות אטרקטיביות עבור המשקיעים; לא ניתן להגביר רגולציה עד אין קץ, מבלי לדאוג שנמשיך להיות ברי תחרות עם מדינות העולם החופשי; לא ניתן לשמור על שיעורי אבטלה נמוכים, מבלי לדאוג להשקעות ולשמירה על רווחיות העסקים; לא ניתן לייצר מקצוענות בשירות הציבורי, מבלי לדאוג למנגנון תגמול ראוי שימנע זליגת עובדים טובים לטובת המגזר הפרטי; לא ניתן לנהל מדיניות כלכלית גירעונית ולבזבז את המשאבים, מבלי לדאוג לעתידם של הדורות הבאים - ואלה הן רק דוגמאות הממחישות את מורכבות תקציב המדינה.
עבור הממשלה אמור התקציב לשמש מעין מצפן, המורה הן על הכיוון והן על הכוונות. עליה להציב את התקציב תמיד לנגד עיניה ולבחון אותו בהתאם ליעדים, באופן שיסייע בידה לחזור לתלם כל אימת שסטתה מהם.
אף אחד מאתנו אינו מעוניין בממשלה שתזגזג בהתאם להלך הרוח הציבורי, שתפריח הבטחות לאוויר כדי למצוא חן בעיני קבוצות לחץ, או שתייצר ספינים תקשורתיים כדי להסיט את תשומת הלב הציבורית ממדיניות האין-מדיניות.
ממשלה ללא מדיניות, כמוה כרב-חובל ללא כיוון וללא תוואי. הבחירה להעתיק תקציב מלפני שנתיים וחצי, או לחלופין להימנע מקביעת מסגרתו, עלולה להוביל אותנו למחוזות מסוכנים ובמחיר יקר.
אם אלו יהיו פני הדברים, נחווה שוב - ובצדק רב - גל של מחאה חברתית. יש מספיק זמן לתכנן את תקציב 2013 בדרך מושכלת, ולהטמיע בתוכו את השינויים הנדרשים שהתחוללו ואמורים לחול בשנה הבאה.
הכותב הוא שותף מנהל ב-RSM שיף הזנפרץ רואי חשבון ולשעבר נשיא לשכת רואי החשבון