ב-2003 היו בישראל שמונה מוסדות שלימדו את מקצוע "ייעוץ הפנאי". יועץ כזה הוא אדם שתפקידו לעזור לכם למצות טוב יותר את השעות החופשיות שלכם, ולמצוא בהן את ההגשמה העצמית שאתם מחפשים. למרבה הצער, התחום לא תפס בישראל, ורוב המחלקות הללו נסגרו או שינו את הגדרתן. בארה"ב, אגב, יועצים כאלה הם אנשי מקצוע מבוקשים.
"מי צריך יועץ פנאי"?, יאמר ודאי הישראלי הממוצע. "לו היה לי פנאי, הייתי יודע בדיוק איך להשתמש בו, אבל ממילא אין לי". מחקר שערך לאחרונה פרופ' יאיר שרן מאוניברסיטת תל-אביב, מראה כי 80% מהישראלים טוענים שאין להם פנאי בכלל, אפילו לא דקה. לא ביום רגיל ואפילו לא בסוף השבוע. ובכל זאת, 40% מהישראלים צופים ב"האח הגדול", השקעה של שלוש שעות שבועיות לפחות. משהו לא מסתדר במשוואה הזו.
נראה כי הישראלים סובלים בדיוק מהבעיה אותה נועדו לפתור היועצים - אנחנו לא תמיד יודעים לנצל את הפנאי בצורה הטובה ביותר, ובסופו של דבר מרגישים כי "לא בילינו". לפנאי במיטבו, יש אינספור תועלות פסיכולוגיות, גופניות וחברתיות, אולם לא תמיד אנחנו יודעים כיצד להפיק אותן. לפניכם כמה מהן.
מהו פנאי?
כדי להבין איך לנצל טוב יותר את הפנאי שלנו, עלינו להבין תחילה מהו אותו מושג אמורפי. מתברר, שההגדרה כלל אינה טריוויאלית. פנאי יכול לציין פעילויות או אי-פעילויות ממגוון סוגים שונים.
פרופ' גלית נמרוד מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון, אחת החוקרות היחידות בארץ שהוכשרו בלימודי פנאי מסבירה כי: "ההגדרה הפורמלית המובילה עוסקת בזמן. היא אומרת שפנאי הוא מה שנשאר לנו אחרי שגמרנו לעשות את כל מה שצריך: לעבוד, למלא מטלות שקשורות לטיפול בעצמי - אכילה, מקלחת, שינה ומטלות הקשורות בבית ובילדים. "הדגש בפנאי בגישה זו הוא על חופש בחירה, מתוך הנחה שבשאר הזמן אין לנו אפשרות לבחור".
גם הסוציולוגית פרופ' אווה אילוז מהאוניברסיטה העברית, שבוחנת את השפעות הגומלין בין תרבות, תקשורת ורגשות, מוסיפה: "בפנאי אנחנו חווים חופש במשמעות כפולה וגם חופש במשמעות בחירה. החברה המודרנית מגדירה את הפנאי כמקום שבו אנחנו מבטאים את הבחירה החופשית שלנו - האופן בו אנחנו צורכים פנאי הוא ביטוי של מי שאנחנו".
נמרוד מדגישה כי לפעמים יש חוויה של פנאי גם בדברים שהם חובה. אנחנו עשויים להתחייב להשתתף בקבוצת ספורט או תיאטרון חובבים ולהגיע למצב שבו סומכים עלינו לחלוטין שנגיע, אסור לנו להבריז, ועדיין אנחנו עשויים לחוות זאת כפנאי. "קיים בספרות מושג של semi leisure", אומרת נמרוד. "זהו תחום שעבור אנשים מסוימים הוא חובה ואילו אחרים רואים בו תחביב. למשל בישול וגינון".
ולעומת זאת, לעיתים אנחנו בוחרים לבצע פעילויות מסוימות, אבל עדיין לא מרגישים פנויים במהלך ביצוען: אתה רוצה מאוד להיפגש עם חבר, אבל ממש כרגע יותר מתחשק לך לקרוא ספר. אתה רוצה להיות עם הילדים, אבל הצורך לתמרן ביניהם מתיש אותך. עד כמה אתה באמת חש "פנוי" בכל אחת מהנסיבות הללו?
נמרוד מוסיפה נדבכים להגדרה: "בהגדרה רב-ממדית, פנאי הוא פעילות שנעשית מבחירה חופשית, בדרך-כלל תוך תחושת מחויבות נמוכה יחסית ונעשית לשם עצמה. לא בשביל להשיג מטרה. והיא גם מהנה. ישנה הגדרה אחרת שלפיה, פנאי הוא פעילות שעשית מתוך אהבה".
שרן מציע מבחן שימושי לבדוק זאת: "אתה פנוי כשאתה עושה משהו שלא היית רוצה כרגע לשלם למישהו כדי שיעשה את זה במקומך". ההגדרה הזו מתחברת לבחירה, וגם ל"פעילות לשם עצמה" של נמרוד. נסו זאת על עצמכם: האם הייתם מוכנים שאווטאר זהה לכם ילך לליל הסדר במקומכם? יעשה עבורכם ספורט? יחלוק אתכם חצי מזמן הטיפול בילדים?
מה אנחנו אמורים להפיק ממנו?
מנוחה
המוח או הגוף כבר בוערים משימוש יתר, וכמו כל מכונה, צריך לתת להם להירגע מעת לעת כדי שלא יישחקו. מחקר שהוביל פרופ' רפי מלאך ממכון ויצמן, מצא כי גם בעת מנוחה המוח ממשיך לפעול וכל תאי העצב, גם אלה שתפקידם להביא קלט מבחוץ, ממשיכים לעבוד. אלא שגלי המוח בשלב זה הם איטיים יותר, רגועים יותר, אחידים יותר והפעילות מתוארת כמעין "שומר מסך": תפקידה לדאוג שהמוח יוכל להתעורר במהירות. זה לא התפקיד היחיד כנראה. מחקר שנערך על ידי פרופ' ליה דבאצ'י באוניברסיטת ניו יורק הראה כי חשיבה במנוחה מחזקת את הזיכרון, בדומה לשינה.
התעמלות לרגשות
בני האדם בחברה המודרנית מתקשים לחוות מנוחה מוחלטת, אולם בטווח שבין אי-מעשה לפעילות, קיים הבידור. זהו המקום בו אתה עסוק-פאסיבי, צופה או מאזין ליצירתו של מישהו אחר. פנאי זה הוא ברירת המחדל של האדם המערבי, ויש בו סיפוקים משלו. "זו טעות לחשוב שאיננו אקטיביים כשאנחנו מבודרים", אומר נמרוד. "בעת צפייה בטלוויזיה אנחנו עשויים להתרגש או אפילו להתעצבן, ממש כמו בפעילות חברתית".
ד"ר דן הרמן, מנכ"ל חברת יתרונות תחרותיים, המספקת יעוץ אסטרטגי לחברות, אומר כי: "לאמנות שבה אנחנו משתתפים פאסיביים, יש חשיבות רבה. בין היתר היא עוזרת לנו לעשות 'התעמלות' לרגשות שלנו. בחברה המודרנית אנחנו לא תמיד משתמשים ברגשות כמו פחד קיצוני, מתח, צער רב, שמחה אקסטטית, הפתעה. לפעמים אנחנו צריכים לחוות אותם מיד שניה, כדי לחוש שאנחנו חיים, בדיוק כפי שאנחנו עושים ספורט לשם חילוץ העצמות, גם אם איננו בורחים מאריות ונמרים".
להפסיק עם המשמעת
פנאי, ולאו דווקא מנוחה, אלא כל פעילות שהיא במחויבות נמוכה ועם חופש בחירה גבוה, פירושה גם מנוחה למנגנון המשמעת העצמית. כוח רצון מתפקד קצת כמו שריר. אם נאמן אותו הוא עשוי להשתפר, אך באימון יתר, הוא נחלש ואף קורס. הפסיכולוג החברתי הידוע ד"ר רוי באומיסטר, מסביר בספרו Willpower: Rediscovering the Greatest Human Strength, מה קורה כשהמשמעת העצמית קורסת: "זו לא תחושה גופנית ספציפית, אולם הכול מורגש בעוצמה גבוהה יותר - גירוי מכאיב יעורר יותר כאב, סרט עצוב יעציב יותר", וכמובן בשלב כלשהו לא תוכל עוד להתמיד במשימות. המצב חוזר לקדמותו רק לאחר שאתה נותן לעצמך קצת חופש ומעניק זכות קדימה לתאוות המיידיות. זה ממש לא אומר דווקא מנוחה. אם אנחנו ממש רוצים לרוץ ובעבודה מכריחים אותנו לשבת, הרי שהריצה היא שתיתן לנו את תחושת החירות ממשמעת.
העשרה
אם פנאי היה בעיקרו מנוחה, כנראה לא היו לנו כל כך הרבה "פעילויות פנאי", והשוק הזה לא היה כה משגשג ומכניס. "אנשים מחפשים אחר חוויות עתירות גירויים, שינחילו להם מחדש תחושה של יופי, הוד והערכה", אומר פרופ' ג'ון פאלק מהחוג להוראת המדעים באוניברסיטת אורגון, כך הוא מסביר מדוע פנאי המבוסס על לימוד של משהו חדש, הולך ותופס תאוצה במאה ה-21.
מחקרים מראים כי הגיוון מאפשר לנו לקבל פרספקטיבה שונה על חיינו. לעיתים, דווקא ריחוק ממשימה, מהעבודה היומיומית שלנו, מאפשר לנו לראות את אותה המשימה בצורה אחרת, כזו שמעודדת פתרונות יצירתיים. מחקר של פרופ' ליל ג'יה מאוניברסיטת אינדיאנה הראה כי הריחוק יכול להיות גם במחשבה בלבד: הוא הציג לסטודנטים בעיה שלכאורה מתרחשת ביוון ולקבוצה אחרת אמר שהבעיה מתרחשת לידם, באינדיאנה. הם העלו יותר פתרונות ומגוון רחב יותר של פתרונות, כשחשבו שהיא מתרחשת רחוק מהם.
ד"ר אלון חן ממכון ויצמן, שחוקר את תחום הלחץ, חוקר בין היתר את החשיבות של סביבה מועשרת לרווחה הנפשית. סביבה מועשרת, פירושה מגוון של גירויים קוגניטיביים, פיזיים וחברתיים. "חיות ובני אדם שחווים סביבה מעושרת בינקות, וגם מאוחר יותר - הם יותר קרי רוח. הממצא הביולוגי הוא שהחיות הללו מצמיחות תאי מוח רבים יותר, ובמיוחד באזור ההיפוקמפוס, שקשור בזיכרון".
ציפייה לשבירת שגרה
מחקר שנערך בגרמניה על ידי פרופ' ג'רואן נווג'ין הראה, כי היציאה לחופש משפיעה בצורה מרשימה ביותר על רמות האושר. עובדים בגרמניה השוו על גבי שני הפרמטרים הללו, והתגלה מתאם של 2% בין כמות ואורך החופש לבין רמת האושר, דומה להשפעת זכייה בסכום כסף גדול. דווקא פעילויות פנאי אחרות מלבד חופש, לא השפיעו כך.
הבעיה היא, שהאנשים אינם מאושרים ביותר כשהם חוזרים מחופש, רעננים, אלא כשהם מתכננים את החופש. הם כאן, אבל הם רחוקים בראש, בדיוק כמו הסטודנטים מאינדיאנה בניסוי היווני של ג'יה.
"אני מוצא שאנשים עסוקים מאוד ומצליחים מאוד, נוטים לצאת לחופשות רבות וקצרות", מציין הרמן. "כך הם שומרים, כנראה, על היכולת להתמודד עם הלחץ וגם על היצירתיות. הם יוצאים לעיתים קרובות מתוך המצב הרגיל שלהם, וזה חשוב. גם המילה אקסטזה בלטינית פירושה 'יציאה מתוך מצב'".
יישום זכות הבחירה
"התרבות המערבית דוחקת בנו להגדיר את הווייתנו דרך בחירות הפנאי שלנו - המוזיקה שאנחנו שומעים, הבגדים שאנחנו רוכשים, הסרטים שאנו רואים", מדגישה אילוז. "הפנאי נשלט ומוגדר כפעילות קפיטליסטית צרכנית".
הגשמה עצמית אישית, שימוש בכישורים מנוונים
"אנחנו מצפים לכל-כך הרבה מעולם העבודה שלנו", אומרת נמרוד. "הצלחה, סטטוס, הנאה, הגשמה עצמית. לפעמים עולם העבודה אינו מספק את כל הציפיות, ואנחנו צריכים לחפש את ההשלמה בחוץ". נמרוד מציינת את המונח "פנאי רציני" שהוטבע כדי לציין פעילות פנאי שהיא מעין "קריירה שנייה", נניח השתתפות בלהקה מוזיקלית או בקבוצת ריצה תחרותית של חובבים. פעילות הפנאי הרציני דורשת השקעה רבה, משמעת ויישום של כישרון שהולך ומתפתח. חלקנו מרגישים שה"אני האמיתי" שלנו מתבטא דווקא בפנאי הרציני, ואילו בעבודה העיקרית, אנחנו רק מעבירים את הזמן.
הון תרבותי
אילוז: "אנחנו רוצים בזמן הפנאי להשיג 'הון תרבותי', כלומר ללמוד ידע כללי או מיומנות שישרתו אותנו אחר כך בין היתר במקום העבודה. לכן לפעמים ישנה תחושה שהפנאי אינו פנוי - חלקנו משתמשים בו ללמוד או להתעדכן או לרכוש כישורים, לאו דווקא כי אנחנו נהנים מזה, אלא כי אנחנו מרגישים שאנחנו צריכים את הידע הזה לצרכי המעמד החברתי או הערך התעסוקתי שלנו".
קשר אישי
אנשים מחפשים קשר אישי, ולא את כל האספקטים של הקשר הזה ניתן להשיג מהקולגות בעבודה. הרמן מציין כי מחקרים מן העשורים האחרונים מראים כי אנחנו מחפשים בחיינו המודרניים לגוון בזהויות אישיות, להראות לאנשים שונים סביבנו פנים שונות שלנו, כך אנחנו חשים שחיינו עשירים יותר ושאנחנו מיוחדים. חשיפה לאנשים נוספים מלבד הקולגות לעבודה, בהקשרים ונסיבות שונים, מאפשרת את משחק הזהויות הזה. כמו כן, היא מאפשרת את הסרת המסכות המאפיינות לעיתים את התנהלותנו בשוק העבודה.
מה השתבש?
נראה, כי מרוב הניסיון לרדוף אחר התועלות השונות של הפנאי, אנחנו נמצאים בקונפליקט. כך למשל, אם בילינו סוף שבוע בקריאה עצלה של עיתונים וברביצה במיטה, אנחנו עלולים לחוש שבעצם לא עשינו כלום. בסופ"ש הבא נתכנן את הלו"ז שלנו לדעת, ובסוף השבוע נשאל את עצמנו "איך לא נחתי"?
כיוון שאנחנו מגודדים אפילו באופן לא מודע את כל האלמנטים של הפנאי ליחידה אחת, אנחנו מצפים מכמה שעות פנאי לספק את כל צורכי הפנאי שלנו.
עוד בעיה היא רגשות האשמה לגבי פנאי. נמרוד מציינת כי "אנשים אומרים לי 'גנבתי שעה לעצמי', במקום עבודות הבית. 'גנבתי עשר דקות' לקרוא עיתון בעת המשחק עם הילדים. מדוע ישנה תחושה שצריך לגנוב פנאי?"
ובמקביל, אנחנו מוצפים בטלוויזיה בתמונות של אנשים נהנים, מבלים, חופשים ומשקיעים בתחביבים. הרמן הגדיר לפני מספר שנים את תופעת ה-FOMO, Fear of missing out. הוא מסביר כי העידן המודרני נותן לנו כל-כך הרבה בחירה, שאנחנו חיים בחשש מתמיד לפספס משהו. כך, לעולם איננו רגועים, ואיננו חווים את ההנאה מהמנוחה ואף לא מתחושת הבחירה. אנחנו חרדים תמיד שהבחירה שלנו הייתה מוטעית.
אילוז מציינת: "יש לנו יותר מידי מבחר, אנחנו הולכים בו לאיבוד. מזפזפים כל הזמן ולא רואים שום תוכנית עד הסוף, וכך גם ביתר תחומי חיינו. עודף בחירה הוא לא בהכרח טוב לרווחה הנפשית. עודף ברירות יוצר בלבול, אפתיה ואפילו שעמום.
"במאה ה-18 בכלל לא חשבו שעודף בחירות הוא מרכיב חשוב של חופש. יש כאן עיוות של רעיון החופש. בעיני החופש הוא היכולת לרדוף אחרי החיים הטובים לפי הערכים, תפיסת העולם שלך, אבל בחירה מוגזמת היא סוג של צייתנות לתאגידים גדולים שמעוניינים להציף את הזמן והתודעה שלנו".
נמרוד מוסיפה כי לעיתים אנחנו שבויים בתפיסות מוטעות לגבי האופן שבו הכי כדאי למלא את הפנאי שלנו. "אולי בבית אמרו לנו שפנאי הוא זמן להגות, ללמוד ולנגן, ואנחנו דווקא היינו נהנים יותר לשחק בכדור, אבל אפילו לא יודעים את זה".
אז מה הפתרון?
השקעת מחשבה בפנאי, בשאלה של מה אנחנו רוצים להפיק ממנו, אולי אפילו ביקור אצל יועץ פנאי, אבל לא בצורה מובנית מידי, כי מדובר בפעילות במחויבות נמוכה.
בכל מקרה, אם נחכה מספיק זמן, הבעיה פשוט תפתור את עצמה. נמרוד: "תקלת הפנאי היא לא שאין זמן פנוי אלא שהוא לא מפוזר טוב. לבני גילאי הביניים אין מספיק, אבל לזקנים יש יותר מידי".