כמות הפנאי של האדם בעולם המערבי הולכת וגדלה. על הקביעה הזו חותמים כל חוקרי התחום, והתופעה הזו לא פוסחת גם על ישראל.
"בארץ לא נעשה מחקר כולל מסודר על חלוקת הפנאי מאז שנות ה־90 המוקדמות", אומר פרופ' ראובן גרונאו מהאוניברסיטה העברית. "סקר מסוג כזה קשה להפקה כיוון שהוא מצריך שיתוף פעולה אינטנסיבי: נותנים לנבדק שאלון שהוא צריך למלא בכל רבע שעה, ומטבע הדברים קשה לעמוד במשימה כזו".
בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מחזקים את האמירה הזו: "כדי שיופק סקר מלא וכולל כזה", אומרים שם, "צריך מימון שלא קיים בתחום הזה של מבדקי הפנאי". אחד החוקרים אף הוסיף: "עם התקדמות הטכנולוגיה וחדירתה לחיי הפרט קשה להגדיר היום מהו פנאי ולחקור כיצד הוא מתפלג, כיוון שהגבולות בין העבודה ושעות הפנאי היטשטשו. אם אדם קורא מיילים ועונה לנייד אחרי שעות העבודה, הרי שחל כרסום גם בכמות הפנאי וגם באיכותו".
יחד עם זאת, פה ושם נעשו בשנים האחרונות מחקרים נקודתיים על משכן ותדירותן של פעילויות נקודתיות כמו צפייה בטלוויזיה, צריכת מופעי תרבות, או שימוש באינטרנט. מחקרים אלו מצביעים על כך שהיקף הזמן הפנוי של הישראלי הממוצע גדל.
ד"ר טל סופר, חוקרת פנאי מאוניברסיטת תל אביב, מציינת כי בהשוואה למדינות המערב, היקף הפנאי של הישראלי הוא נמוך יחסית, וזאת בשל הסכמי עבודה היסטורים.
"יש בישראל חשש גדול לפרוץ מסגרות עבודה ונטייה ללכת עם הנושא הזה בזהירות ובמתינות", היא אומרת. "נראה שקובעי המדיניות בארץ מתבוננים במדינות שבהן מהלכים לקידום יותר שעות פנאי נעשו בצורה קיצונית (כמו למשל קיצור שבוע העבודה בצרפת ל35 שעות) והשלכות הכלכליות השליליות שמהלכים אלו ייצרו.
"את הזהירות הזו רואים עכשיו בהתייחסות קובעי המדיניות אל הצעת החוק של סילבן שלום לקיצור שבוע העבודה ל-4 ימים. יש כאן סוג של 'טאבו' על מסגרת העבודה הקיימת וסוג של שמרנות לגביה".