נער הייתי וגם זקנתי (טוב, בגרתי) ועדיין זוכר אני היטב כיצד התחלנו לדרג את מקבלי השכר הגבוה בין מנהלי החברות הציבוריות בישראל. השנה הייתה 1994, הדוחות הכספיים רזים ודלי פרטים. לא פעם נדרשנו להתקשר לחברה כדי לברר מיהם מקבלי השכר הגבוה (המספרים פורסמו בדוחות, השמות לא).
לא נחזיק אתכם במתח: שיאן השכר של אותה שנה היה עופר נמרודי, בעל השליטה בהכשרת הישוב, שניפץ לראשונה את מחסום ה-4 מיליון שקל (כ-340 אלף שקל בחודש). הרחק מאחור השתרכו בעלי אלקו, גרשון זלקינד, הכוכב העולה בשמי הבנקאות שלמה פיוטרקובסקי, ובני גאון ז"ל מכור.
17 שנה חלפו מאז והמציאות השתנתה ללא הכר. הדוחות הכספיים מזכירים היום בהיקפם כרך של "החטא ועונשו", פירוט שכר הבכירים בהם גובל בטרחנות והיקפו של השכר נסק לגבהים מסחררים. שכר השיא של נמרודי מ-1994 לא היה מספיק לו כדי לתפוס מקום במאייה הראשונה של שיאני השכר ב-2011.
גם בזהותם של מקבלי השכר הגבוה בישראל חל שינוי מהותי. אם בשנות ה-90 כיכבו בצמרת הדירוג בעיקר בעלי שליטה בחברות, שעשו בהן כבשלהם, הרי שבשנים האחרונות היא מאוכלסת בשורה של מנהלים-כוכבים, שכירים שהצליחו - באמצעות שכר ואופציות בלבד - להגיע למעמד של בעלי הון.
בדרך זו צבר עקיבא מוזס, מנכ"ל כיל, יותר מ-100 מיליון שקל בשנים האחרונות; אלי יונס, מנכ"ל מזרחי טפחות, כ-86 מיליון שקל, וכמוהו גם אייל לפידות, מנכ"ל חברת הביטוח הפניקס.
אצל ניר גלעד מהחברה לישראל מסתכמים התגמולים שצבר בכ-73 מיליון שקל, וגם גליה מאור (בנק לאומי), חיים רומנו (אל על), עמוס שפירא (סלקום) וארז ויגודמן (עלית, מכתשים אגן) דרשו וקיבלו ממעסיקיהם עשרות מיליוני שקלים.
עם הצלחה, כידוע, קשה להתווכח. אבל האמת היא שבחלק גדול מהמקרים, מבנה שוק ריכוזי המתאפיין בתחרות מועטה הכתיב בשנים האחרונות רווחי עתק לבנקים, לחברות הביטוח, המזון והסלולר, אשר שילמו את שכר העתק למנהלים העומדים בראשן. ובשנה האחרונה, כשהמודעות הצרכנית התעוררה, התחרות גברה והרגולציה התהדקה, ראינו היטב כיצד צונחים הרווחים של החברות הללו.
קשה לבוא בטענות לשיאני השכר. הם לוקחים כי אפשר. השאלה הגדולה שלה אין לנו תשובה, היא מדוע מסכימים בעלי החברות לשלם להם סכומים כה גדולים, לרוב במנותק מיכולותיהם ומתרומתם. הרי שום אסון לא יקרה לאותן חברות ביום שבו ידלגו המנהלים הללו לתפקיד הבא ורובם היו כנראה מבצעים את עבודתם במסירות ובכישרון דומה גם תמורת מחצית, ואף הרבה פחות מהתמורה לה הם זוכים.