פעם היו ימים שבהם התפרצו מדי פעם היצרים במגרש הכדורגל או בטריבונות שסביב לו. בימים ההם ניתן היה להסתפק באמירתו הצינית של ישעיהו לייבוביץ המנוח, שכדורגל הוא ספורט בו "עשרים ושניים חוליגנים רצים אחרי כדור".
הימים ההם חלפו לבלי שוב. האלימות במקומותינו היא כבר לא תופעה - היא מציאות. גם אלף שוטרים הכרחיים במגרשי הכדורגל לא יוכלו לכבות אותה. לא רק אוהדים מתפרעים, לא רק עסקנים בועטים, לא רק כמה שחקנים ואוהדים היו לחוליגנים.
ב-1999 נבחר רינוס מיכלס ל"מאמן המאה" על-ידי פיב"א. הוא היה שחקן "אייקס" ומאמן מדהים שהמציא את שיטת הטוטאל פוטבול, והוא אמר פעם: "כדורגל מקצועני הוא משהו כמו מלחמה. מי שמתנהג יותר מדי טוב, אבוד".
מכיוון שאנחנו האומה הלוחמת ביותר במערב, גם מגרשי הכדורגל שלנו משקפים את יכולות הלחימה שלנו. אבל לא רק הם. נשים - לא רק אתיופיות - נרצחות על-ידי בעליהן, ואין פוצה פה ומצפצף. ילדים נרצחים במוצאי ליל בילוי, ומלבד צקצוק לשון כלום לא קורה - עד הפעם הטרגית הבאה. רוצחים דורסים ברחובות, אבל המשטרה מציבה מצלמות משוכללות במקומות הכי לא-רלבנטיים. שוטרים מטרידים צעירים, סתם כך, ברחובות רחביה או בצומת גיבור בקריית שמונה - רק כי יש להם שיער ארוך או עגיל באוזן. התקשורת צעקנית, פוגענית ואלימה - אבל כולם קונים אותה ואת תכניה. הכנסת כבר מזמן הייתה לזירת התגוששות, ששגתה בכך שלא הגישה תלונה פלילית נגד אנסטסיה מיכאלי. ועוד לא אמרנו מילה על האלימות המציאותית כנגדה של אוכלוסייה נכבשת, רק כמה קילומטרים מעבר למציאות המתעלמת שלנו.
פלסטר על פציעות אנושות
מגרשי הכדורגל הם רק הבבואה המשקפת את כל המציאויות האחרות. אפשר להדביר את חלקה, אבל זה לא יותר מפלסטר על פני פציעות אנושות.
אני לא מאמין שניתן להסב את הדנ"א של החברה הישראלית, מבלי לפתור את המציאות הקיומית האלימה. בלי שינוי דרמטי של האתוסים הלאומיים: מהחרב ליונה, מהחרב לאת, מההתלהמות הכוחנית לדרכי שלום.
כשראש הממשלה מבהיל את הציבור סביב השעון ומפיח מלחמות מעל כל גבעה, הישראלים נלחמים - לא אחת בחזיתות הלא-נכונות.
קבינט לענייני שלום
אנחנו חייבים שינוי ערכי, תודעתי עמוק וארוך זמן. פרויקט לאומי של השתנות. אני חולם על היום שבממשלת ישראל יהיה קבינט לענייני שלום. שלום מדיני ושלום חברתי, ושלום בית ושלום ברחובות. ועדות בכנסת יעקבו אחרי האכיפה, ורשויות מקומיות, כמו גם בתי ספר ואגודות ספורט, יתוגמלו על הישגי רוגע, הידברות, שיחה ופשרה. וייענשו על כל גילוי של חוסר סובלנות, אלימות או נוקשות מיותרת - פרטית או מוסדית - שאינה במקומה.
אומות יכולות להשתנות. זה קרה וזה קורה כל הזמן. חלקן משתנות לרעה, אחרות כבר החליפו עורן לטוב. זאת שאלה של עדיפות לאומית ושל אמונה. וכדורגל הרי דומה מאוד לאמונה דתית, במה? "באדיקות שבה עוקבים אחריו המוני המאמינים, ובחוסר האמון המוחלט שרוחשים לו האינטלקטואלים" (אדוארד גאלנו).
התגייסות גדולה יותר של משפיעי דעת הקהל וקנאות קטנה יותר של האוהדים-המאמינים תהיה התחלה לא רעה. ומיד!
הכותב כיהן בעבר כיו"ר הכנסת וכיו"ר הסוכנות היהודית