בשנת 2006 ישב הסופר פרופ' חיים באר בגרמניה ושקד על כתיבת ספרו "לפני המקום". ממש באותם ימים יצא שם "קילוף הבצל", ספרו האוטוביוגרפי של חתן פרס נובל לספרות (1999) - גינטר גראס, שחשף את דבר שירותו של הכותב בצעירותו בואפן אס.אס, הזרוע הצבאית של האס.אס.
את הגילוי המאוחר הוא תירץ בכך שהתבייש באמת הזו, אבל באר מתאר את הסיבה האמיתית, שאותה למד מסופרים גרמנים עימם שוחח בימים אלו, אמת שמגלה יותר מטפח על אופיו של גראס. "הם סיפרו שאת הווידוי הוא עשה רק כשגילה שעלו על עקבותיו, כשאנשים הסתכלו בארכיונים של האס.אס וגילו זאת. גראס טען שהתבייש ולכן הסתיר את האמת, אבל הוא פשוט הקדים את הסקופ שהיה אמור לחשוף את ערוותו".
"לא האוורסט הפואטי שלו"
האמת הזו בוטה עוד יותר על רקע התנהגותו של גראס לאורך השנים, דווקא זו שייצגה את "גרמניה האחרת", שמוקיעה את עברה הנאצי. לדברי באר, "הסופרים הללו סיפרו כיצד בכל ישיבה של הסופרים הגרמנים, כשעלה לדיון שם של סופר שהיה בנעוריו חבר בתנועת הנוער ההיטלראית, גראס רדף אותו. כשהסופרים הגרמנים רצו לתת פרס או למנות לתפקיד איש עם עבר כזה, גראס אמר שאין סליחה ומחילה.
"גראס ייצג את הקו הכי אנטי-נאצי. הסופרים האחרים אמרו לו 'אתה דן אותו על דבר שכמעט לא היה בו מקום לבחירה חופשית' והוא אמר שצריך להחמיר איתו עד יומו האחרון. ואחרי כל זה, הוא בעצמו היה חבר באס.אס. גראס צבוע, אופורטוניסט ופחדן". באר לא ניצב לבדו בדברים הקשים שהוא מטיח בגראס. הסערה שחולל שירו האחרון של גראס, שטען כי הגרעין הישראלי עלול למחוק את איראן וקבל כנגד מדינתו שמספקת לישראל צוללות שביכולתן לקדם תרחיש כזה, מוצאת את משוררי וסופרי ישראל בקונצנזוס. הם, שלא חוסכים ביקורת על מדינתם, תוקפים בבוטות את השיר. הם, שאוהבים ומוקירים את יצירותיו, מוצאים את האחרונה כירודה במיוחד.
כך למשל הסופר והמשורר אייל מגד: "לגראס יש יצירות מופת שהשפיעו על דורות של סופרים. דויד גרוסמן לא היה גרוסמן בלי 'תוף הפח'. הוא הושפע ממנו עמוקות ב'עיין ערך אהבה'. גראס הוא נכס תרבותי, אבל השיר הזה אינו משיאי יצירתו בלשון המעטה".
גם המשורר והסופר רוני סומק נמנה עם מעריציו של גראס. הוא ממהר לצטט מזיכרונו שיר יפה אחד, "הקרב הימי": 'נושאת מטוסים אמריקאית וקתדרלה גותית הטביעו אחת את השנייה בו-זמנית באמצע האוקיינוס השקט. עבור האחרונה ניגן הכומר הצעיר בעוגב. עכשיו תלויים באוויר מלאכים ומטוסים ואין להם איפה לנחות'".
מפה פונה סומק להשוות בין שני השירים: "'הקרב הימי' הוא שיר פוליטי חזק והשיר החדש שלו הוא לא יותר משלט בהפגנה. בהחלט לא האוורסט הפואטי שלו".
המקור לכל צרות העולם
הביקורת על איכות היצירה מתגמדת אל מול הטענות שמועלות על גראס כאדם ועל יחסו ליהודים. כך למשל הסופר יורם קניוק: "האיש הזה עשה דבר נבלה, אבל הוא תמיד היה כזה. במלחמת המפרץ דרשתי שיפגין נגד חברות הגז הגרמניות שמכרו נפט לעיראק והוא כעס עליי. זה לא חדש. מה שחדש שהוא מחריף את הטון".
בהמשך לדבריו של באר, גראס, בעברו לפחות, אינו המועמד הקלאסי להיות מוכתר כאנטישמי. הוא תמך בקנצלר הגרמני, וילי ברנדט, כשזה כרע ברך ב-1970 אל מול האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה, בזמן שרב הציבור הגרמני חשב שזו מחווה מוגזמת. גראס ביקר מספר פעמים בישראל, שכמה מסופריה הבכירים נמנים עם חבריו. אבל אין זו הפעם הראשונה שהוא מצית אש בנוגע ליהודים. כך למשל, האמירה שלו, בעקבות צאת ספרו "קילוף הבצל", שלצד השואה נרצחו גם 6 מיליון גרמנים, טענה שעוררה תרעומת רבה מעצם ההשוואה לשואה.
לדברי קניוק, "לגראס יש בעיה עם היהודים, חוסר נוחיות שכזו. הרי הוא אף פעם לא כתב בספריו על יהודים. גראס, שגדל בדנציג, סיפר לי שראה כיצד החברים היהודים נלקחו למחנות. אבל האמת שזה לא הזיז לו. עובדה שהוא לא כתב על זה. מותר לו לבכות על הכאב הגרמני במלחמה, אבל הוא לא יכול לעשות השוואות כמו בשיר שכתב עכשיו. הוא טוען שאנו המקור לכל הצרות של העולם, שזו אמירה אנטישמית משנים רבות".
הורה פרנויה
הדברים הבוטים הללו עלולים להתחרות בתגובת ישראל הרשמית לשיר. משרד החוץ הכריז שגראס אנטישמי ושר הפנים, אלי ישי, קבע שהוא "פרסונה נון גרטה" ואסר על כניסתו לארץ. אבל מי שמסיק מכך שסופרי ומשוררי ישראל תומכים בצעדי הממשלה בנושא, בהחלט טועה.
מגד: "אפשר לבקר את גראס ואת השיר, אבל כל ההתבטאויות התוקפניות מעידות על כך שאנחנו חלשים, רק מדינה חלשה מסוגלת להגיב ככה. כאילו אין לה ביטחון בצדקתה, אז היא נוקטת בצעדים קיצוניים".
סומק: "במקום לכוון אור של פנס כיס ולשכוח מהשיר, אנחנו מכוונים פרוז'קטור. זה נשמע כמו 'הורה פרנויה'.
"יש פה שילוש - משורר, גרמניה ואצבע שמכוונת עלינו. השילוש הזה, יש לו בטריה שמדליקה תמיד אור אדום. אם גראס היה אומר את המשפט הזה בעוד שבוע, קרוב ליום השואה, זה כבר בכלל היה מדלג בעיתונים לראש העמוד הראשון".
קניוק: "משרד הפנים לא היה צריך לאסור עליו לבוא. גראס לא יכול להזיק לנו. למה לעשות חרם על בן אדם?".
- מתי לדעתך ביקורת הופכת לאנטישמית?
"הבדיחה אומרת שאנטישמי הוא מי ששונא יהודים יותר מאנטישמי רגיל. ביקורת זה בסדר, אבל ברגע שמשווים את מה שאנו עושים לנאצים, זו אנטישמיות. חטאנו לא מעט אבל מה שהנאצים עשו, אחרים לא עשו מעולם".