גנרל חורף עשה איתנו חסד השנה, והגשמים שהטיח בנו העלו לא רק את מפלס המים בנחלים אלא גם את מד הנחת - איזה כיף! נחל כזיב, החשוב בנחלי הגליל המערבי, הוא נציג הוואדיות השוצפים באזורו, שגם מחזיק בתואר הנחל הארוך שבהם. כמו הקולגות, גם הוא סיפק כמויות היסטריות של מים, וברגעים אלה ממש הוא זורם בעוצמה שאסור לפספס, כי מי יודע מתי ישפעו בו שוב המים, ומתי ייטיב עמו הטבע את חסדיו. הקיץ כבר מעבר לפינה.
מי שמכיר את נחל כזיב יודע שלמרות שמו - אכזב הוא ממש לא. במקרה דנן מדובר בעלם אנרגטי וחיוני, איתן בחלק ממנו כל השנה, שאת היתרון היחסי שלו על שכניו מבסס הטבע על קבוצת מעיינות נובעים שמזרימים אליו חיים. אז נכון שתלוי איזו מין שנה הייתה לנו, אבל אפילו בשנים שחונות נותר בו זרזיף של מים השומר על סביבתו הטבעית. בשנים הטובות אפשר להתרענן במימיו בתענוג גם בקיץ לוהט.
נחל כזיב מתחיל את צעדיו הראשונים בשמורת הר מירון, ומשם, בין הרים ובין סלעים, הוא מתגלגל ומאיץ מערבה בתוך ירוק שולט (גם הוא כל השנה). בסוף המרתון, כעבור 42 קילומטרים, הוא נזרק אל הים ונמוג בו. בדרך מתנקזים אליו כמה מעיינות שמזינים אותו. עין טמיר הוא המעיין השומר על הלחלוחית בנחל, בקטע שממנו מערבה - מרחק של 11 קילומטרים עליזים. חלק גדול מהנחל הוא שמורת טבע משופעת מסלולים, שרובם מצריכים ירידה תלולה וטיפוס חזרה, הקפצת מכוניות וכמה שעות מענגות/מעייפות (מחקו את המיותר). הפעם בחרתי באופציה למסלול שבו יכולנו לקבוע כמה ללכת ומתי לחזור - דמוקרטיה במיטבה.
מצומת כברי נוסעים צפונה בכביש 90, ובצומת מנות פונים ימינה. במזלג הראשון בוחרים ימינה לכיוון מושב מנות, וכקילומטר לפניו נכנסים שמאלה לדרך לרכבי שטח מסומנת בכחול. אין לכם רכב שטח? לא נורא, במזלג פונים שמאלה לכיוון מושב עבדון, וסמוך למטע האבוקדו פונים ימינה לדרך מסומנת בירוק - שמתאימה לכל רכב. שתי הדרכים מגיעות בסופו של דבר לאותה נקודה סופית - שער שסוגר את הכניסה לשמורה, וממנו יוצאים ברגל. בדרך גילינו את הנחל זורם לצדנו בשצף קצף, וראינו כמה משפחות שטיילו ברגל לאורך הנחל.
סמוך לשער החנינו ויצאנו. במטרים הראשונים נתקלנו במכשול הראשון - המים הציפו את הדרך והזכירו לנו ששכחנו להביא נעליים מתאימות למים... אבל לא זה מה שישבור אותנו, וכיאה לקבוצת עזים, מצאנו דרך חתחתים ודילגנו על סלעים בהמשך הנחל לצדו השני, ונשארנו יבשים - אם כי לא להרבה זמן. שביל ההליכה נוח, מישורי וקל, ויש סביבו תלכיד יופי נדיר.
חורש ים תיכוני יוצר מראות מסתוריים, פינות יער מוצלות וקסומות, וסבך צומח עשיר שהתחיל ללבלב. מהקרקע הביטה בנו פריחה מרהיבה ומהפנטת. מקבצים של רקפות שמרו על כתר זקוף, ואחרונות הכלניות - על אופטימיות. נוריות אחדות התפזרו בשטח, וסחלב פרפרני חייך בוורוד. מרבדים של קחוון לבנבן בהקו בשמש לצד אירוס אחר הצהריים הסגלגל, והשוס היה גבעולים ארוכים של דם המכבים שכיוונו השמיימה, ובראשם פקעת שעומדת לבצבץ באדום-אדום ממש עכשיו. גם העצים הבינו שהאביב בפתח, ובשיחי הער האציל (עלי דפנה) יצאו ניצנים כדוריים לאורך הענפים, ותפרחות אדומות מדהימות עיטרו ענפים של עץ עירום בלתי מזוהה.
בהזדמנות הראשונה שהייתה לנו ירדנו מהשביל אל המים. ברגע שהנחנו כף רגל, קפצו כמה צפרדעים זעירות אל המים. ארבל לא התאפק, והושיט יד לאחוז באחת מהן, שברחה לו בדילוג קליל שוב ושוב, עד שהונצחה בשבריר של רגיעה בעדשת המצלמה. השמיים התכולים ליוו אותנו גם במעבר המים הבא, ואז כבר ויתרנו, חלצנו נעליים והמשכנו יחפים. המים קרים, אבל תחושת הרעננות שווה את המגע עם הטמפרטורה הנמוכה.
פסענו כך כטוב לבנו בטבע, ונהנינו. פגשנו תרמילאים, משפחות עם ילדים ורוכבי אופניים. כשהגיע הזמן לסיים עשינו אחורה פנה, וצעדנו בחזרה בניחותא רבה. כעיקרון, כעבור כשלושה קילומטרים כבר תראו את מבצר מונפורט הצלבני, וחצי קילומטר אחר כך, סמוך לעין מעוף, מתחבר שביל אדום המטפס אליו - כך שאם אתם חרוצים זו משימה עבורכם. כשכמעט הגענו לרכב חלפו על פנינו צמד רוכבים, ואילון טען שזיהה בהם את גלעד שליט. ביציאה לכביש נוכחנו לדעת שהוא גם צדק. הייתה התרגשות קלה, ובעיקר תחושת הקלה שגם גלעד חזר ליהנות מפיסת גן העדן הזו.