ירון לונדון, כבר בן 72, השלים עם התחושות המעורבות כלפיו. הוא מבין שכשהוא מתייצב מול המצלמה מדי ערב, המטען שהוא מביא עמו כבד מנשוא בעבור צופים רבים.
"אני לפעמים מתפתה להיכנס לטוקבקים. יש אנשים רבים שמתעבים אותי תיעוב עמוק, ואני מכיר כבר את הביטויים שבהם משתמשים. פלצן, שמאלן ואשכנזי כמובן. זה כתוב לעיתים בשנאה ובבוז לא יתואר. ויש אחרים שמביעים בדיוק היפוכו של דבר. חושבים שאני ממלא תפקיד, לפחות, בעל ערך. צריך להודות שיש הפרש בין איש הטלוויזיה, איש הרדיו או איש העיתונות - ובין האדם ודמותו כפי שהיא נתפסת. אני לא הולך להתווכח עם זה".
- אתה יכול להבין מאיפה מגיע התיעוב הזה?
"בטח. אנשים חושבים סטראוטיפים. כשאתה רואה אדם שמופיע ערב ערב כל-כך הרבה שנים בסלון שלך, אתה יוצר אליו יחס".
ואת תהליך יצירת היחס העוין הזה מתאר לונדון באופן שתוחם את קהל שונאיו בתוך קבוצה תרבותית ברורה מאוד. "אם נניח הלשון שלו, של אותו איש טלוויזיה, גבוהה יחסית; ושלך דלה, ולא מפני שאתה פחות משכיל או פחות חכם, אלא משום שעלית לארץ לפני כמה שנים, ואצלך בבית העברית לא הייתה שפת אם, או אולי משום שעסקת בעניינים חשובים יותר מקריאת ספרים ובנית את עצמך באופן אחר. האיש הזה שיושב על המסך משתעשע בעברית שלו, שלא את כל המילים אני מבין לפעמים - איכשהו זה משפיל אותי, כי אני לא מבין. וכשהמשפטים סבוכים או ארוכים מדי עם הרבה מאוד פסיקים ומשפטים מובלעים, אני לא מבין גם למה הוא מתכוון. רק בערך.
"כולם מביטים בו בפנים של מתפלאים ואומרים 'הוא נורא חכם האיש הזה'. ואני יודע שהוא אידיוט. הוא אידיוט כי הוא מפונק, מבית עשיר, שקיבל חינוך נהדר, והייתה לו ילדות נהדרת. לי הייתה ילדות חרא. מה אתה רוצה ממני?! מלוכלך שכמוך, יה זבל, אשכנזי!", רושף לונדון - אך מיד מבהיר: "הכול לא נכון. כל התארים שהצמדתי לעצמי אין להם קשר למציאות. חוץ מהעובדה שאמי נולדה בלי טא ואבי באוקראינה. את זה אני לא יכול להכחיש".
- מתי אשכנזי, שמאלן, הפך לקללה?
"ברגע שחל המהפך הפוליטי. ברגע שהדמוגרפיה שינתה את החברה הישראלית. מצד שני, אני לא יכול להתלונן. את השידור הראשון של הסדרה שלי ראו כמעט 9% מן הצופים, וזה אחרי שבערך אותו שיעור צופים ראה אותה בשידור הראשון. בין 15%-20% צפו בסרטים האלה. זה המון. יכול להיות שרבים הביטו למרות שהם סולדים מזה, ואחרים הביטו משום שהסרט עניין אותם ולא הייתה להם עמדה רגשית, ואחרים מאוד אהבו את מה שראו".
בימים אלה בחר ערוץ 10 להחזיר למסך לרצועה ייחודית את שתי סדרות התעודה שלונדון יצר בשנים האחרונות. האחת, "לונדון פינת בן-יהודה", עוסקת בחיפושו של העיתונאי אחר העברית המתחדשת; והאחרת עוסקת בדמותו של הצבר וגורלו. לונדון, האיש שעל שמו נקרא ירון זהבי, הצבר האלמותי, נודד ברחבי הארץ חמוש ב-ר' המתגלגלת שלו, ושואל שאלות שאת התשובות לרבות מהן הוא כבר יודע מראש.
- יש הרבה ייאוש במסע הזה שלך.
"כן. יש מידה מסוימת של דאגה עמוקה".
- מדוע?
"הגעגוע הדק לעבר. דאגה מפני מה שצפוי לך מעבר לפינה, אבל אולי גם מעבר לזה. הדאגה היא לאותה חברה בה חונכתי ולקראתה הלכתי. זאת הייתה חברה מודרנית, פוזיטיביסטית בעיקרה. חברה שמאמינה בעצמה שבונה את עתידה במו שכלה, במו ידיה. שלא סומכת על עזרת אלוהים. חברה חילונית, המאמינה בעתידה ומאמינה גם בסיכוי לשלום. זה השתנה לחלוטין. ראה, לא איתי תמות חוכמה. יכול להיות שאנשים שדעתם אינה כדעתי, צודקים. יכול להיות שאני לגמרי טועה. ההיסטוריה היא מאוד ערמומית".
- אתה חש שעשית את חלקך?
"אני מביט על הטבלאות הסטטיסטיות הדמוגרפיות, ואני מבין שהארץ שבתוכה גדלתי לא תהיה דומה לארץ שבה אמות. זה בסדר. לא יכול להיות אחרת".
"מבין את יעקב אילון"
- היום, עם כל חיבתך לערוץ 10, ברור כי לא תישאר בכל מחיר במקום עבודתך. למשל המעבר לירושלים. הבהרת שאם החברה תעבור - לא תעבור אתה.
"לא, לא. זה לא יקרה".
- למה לא?
"זה עוד שעתיים וחצי עבודה ביום. אם היו דנים אתנו על תוספת של 25%-30% בשכר אז הייתי שוקל את זה, אם לא אז לא".
- לכן אתה מבין גם את יעקב אילון?
"בוודאי, בוודאי".
- אתה חושב שעזיבתו היא אבדה לערוץ?
"אגיד לך בכנות גמורה. יעקב הוא לדעתי מגיש החדשות הטוב ביותר על המסכים שלנו. אין איש שדומה לו, ואין אישה שדומה לו. הוא הטוב ביותר מכולם. אני עצמי עשיתי את זה איזו תקופה מסוימת בעבר, ואני יודע במה זה כרוך. ובכל זאת, בארץ ראיתי שמגישים התחלפו, מגישים שראו בהם, בצדק, את הטובים ביותר, נעלמו. אז מה אתה יכול להבין מזה?
"יעקב ומיקי היו זוג נהדר, מיקי בחורה נהדרת, והיא באמת הייתה מזהירה על המסך. אבל היא ויעקב עזבו את חדשות 2 ולא קרה כלום. עכשיו הם מחלקים ביניהם את הימים, ולא רואים שום ירידה בצפייה בימים שהם אינם. אז אולי זה לא כל-כך חשוב כפי שחשבנו".
- אחת הביקורות כלפיך וכלפי מוטי קירשנבאום הייתה לאחר שעמדתם על שכרכם כשרצו להוריד אותו באחד מגלי הקיצוצים. אולי יש קווי דמיון בין זה ובין מה שקרה עם איילון. אולי אסור כאן במדינה שלנו להגיע למנוחה ונחלה הכלכלית והמקצועית.
"אני לא מרגיש כך בכלל. כשאני ומוטי מתלבשים או מורידים את האיפור, אנחנו משוחחים. שנינו רואים את עצמנו כבני-מזל. אני חושב ששכרי טוב. לא שכר של מנהל בנק, אבל אני משתכר יפה. אחרי שנים שהייתי פקיד ברשות השידור וקיבלתי משכורת ממשלתית. הייתי צריך לעשות חלטורות ולהסתובב בארץ, להנחות ולקרוא שירה. רק בגיל 48 עברתי ל'ידיעות אחרונות', ושם היה שכר של עיתונאי.
"אז באה הטלוויזיה המסחרית, ששם באמת בשנים האחרונות, מוטי ואני נהנים ממשכורת הגונה ביותר. אין שום טענה. המחלוקת על הורדת שכרנו נבעה מהשרירותיות. לא היה אכפת לנו אם יגידו לנו, מצבו של הערוץ הוא כזה שהבכירים חייבים לוותר על אחוז מסוים משכרם, אז תוותרו על רבע מהשכר. אם היו יושבים ומסבירים לנו, ומבקשים סליחה, כי אחרי הכול יש חוזה, והם מפרים אותו, לא אנחנו.
"צריך להבין - שנינו לא התווכחנו בראשית עבודתנו על השכר. כל אחד ניהל משא-ומתן לחוד. זה השכר שהציעו לנו כדי להוציא אותנו מערוץ אחר, כדי להביא אותנו. זה השכר שהציעו לנו, משום שאנחנו מכניסים כסף לערוץ, ומשום ש-10 שנים, 5 ימים בשבוע, מגיעים בשתיים ועובדים כמו שצריך, כמו חיילים טובים. ופתאום אומרים לנו 'מהשבוע הבא מורידים לכם בשכר'. על זה התמרמרנו".
לונדון מרעיף שבחים על יוסי ורשבסקי, מנכ"ל הערוץ, ש"נאבק מאבק הירואי, למען שרידותו של הערוץ", אך טוען כי הדיונים על השכר מולו היו "בלי הרבה גינונים של אדיבות". בסוף הושגה ההבנה, אך הביקורת הציבורית על שכרם של בכירי ערוץ 10 הנאבק לא שקטה.
"אתה צריך לראות את הטוקבקים, כאילו גנבתי מהאנשים דירות. הרי השכר של אותם 10-15 איש בערוץ שמשתכרים היטב הוא חסר משמעות לנוכח המחזור או הפסדי הערוץ. הרי הרוב בערוץ משתכרים בין 'רע' ל'לא מאוד טוב'. אבל השנאה שבאה מאחדים מהכותבים הייתה לא נעימה".
- ובכל זאת הורידו להם מהשכר.
"הורידו לנו פעמיים או שלוש כבר, מאז החוזה הראשון שלי. אני ויתרתי 3 פעמים על שכרי".
הראיון המלא - בעיתון "גלובס"