בסרטון יו-טיוב שכבר מזמן (במונחי אינטרנט) הפך לוויראלי ברשת, רייצ'ל קרואו, מתמודדת בת 13 בתוכנית הריאליטי האמריקנית "האקס פקטור", התמוטטה על הרצפה לאחר שנודע לה כי היא מודחת מהתחרות.
בעוד המנחה מכריז על הזוכה, הפוקוס הטלוויזיוני עבר לרייצ'ל הצעירה, שקרסה על הבמה בבכי וצעקות שבר. "אבל הבטחת לי, אימא... הבטחת לי", נשמעה רייצ'ל מייבבת בדקות שלאחר הקריסה על הבמה. "אני אוהבת אתכם", פנתה רייצ'ל לקהל והוסיפה: "בלעדיכם אני כלום".
מיליוני הצופים, השופטים והמנחה זכו באותו ערב לסטירת מציאות מצלצלת. קריסתה הרגשית של ילדה בת 13, מול עשרות מיליוני אמריקנים, סיפקה רגע קטן שבו נשברה ההרמוניה הטלוויזיונית המתוכננת היטב בריאליטי.
כמעט מיותר לציין שהדרמה ההוליוודית בשידור חי, של ילדה שחלומה לזכות בתהילה ובמיליוני דולרים נגדע באותו הערב, הניבה רייטינג נאה למפיקים ולערוץ.
סיפורה של קרואו אינו ייחודי. ב"מאסטר שף ילדים" באוסטרליה פורסם כי ההפקה החליטה לחתוך החוצה קטע שבו ילד בן 12 התמוטט פעמיים במהלך "משימת לחץ" ונזקק לזמן נוסף כדי להשלים אותה. ההפקה במקרה זה זכתה לקיתונות של ביקורת, והילד נזקק לייעוץ פסיכולוגי בעקבות הקריסה.
אחת האקסיומות הידועות בתעשיית הטלוויזיה והקולנוע היא שילדים חמודים (עדיפות למוכשרים) הם מרכיב חשוב במתכון מנצח. יחד עם זאת, לאורך השנים הייתה חלוקה זמן נוקשה למדי בטלוויזיה. התפיסה הייתה כי אנשים בוגרים רוצים לראות בטלוויזיה דמויות שהם יכולים להזדהות איתן, להעריץ או אפילו לשנוא. בהתאם לכך, דמויות של ילדים נדחקו החוצה משעות הפריים-טיים.
ואולם, מספר תוכניות ריאליטי שעלו לשידור בעבר בישראל - "סופר נני" ו"משפחה חורגת" בהן הוצגו ילדים; "בית-ספר למוסיקה", שפרק הגמר שלה לפני 4 חודשים זכה ל-1.6 מיליון צופים ו-41.6% צפייה; ו"מאסטר שף ילדים", שתעלה לשידור ביום ראשון הבא בקשת, מאיימות לשנות את המאזן שנוצר במשך השנים.
בנוסף לאלה תעלה התוכנית התיעודית "אלוף העברית", העוקבת אחרי ילדים המשתתפים בתחרות איות. הסדרה - שהיא מיזם משותף של קשת, טדי הפקות ומשרד החינוך - עוקבת אחר הצעירים, מלווה אותם בהכנות לקראת התחרות ומאפשרת הצצה לעולמם הפנימי.
רגע לפני שהתופעה הופכת לסערה שתסחף את כל המדינה למערבולת של חיוכים ודמעות של התרגשות, כדאי לעצור לרגע ולבחון את עתיד הפריים-טיים שלנו.
"חיות קרקס"
לקראת דיון על השתתפות ילדים בריאליטי, שהתקיים בכנסת בנובמבר 2010, ערך מרכז המחקר והמידע של הכנסת סקר לבחינת עמדות הציבור בנושא. מהסקר שבוצע על-ידי מכון מאגר מוחות בקרב 517 משיבים המייצגים את האוכלוסייה הבוגרת בישראל, עלה כי 48% מהציבור מתנגדים להשתתפות ילדים בריאליטי - בעוד 21% דווקא תומכים.
הדיון בכנסת נערך על רקע התוכניות "סופר נני" ו"משפחה חורגת", שמחד זכו לרייטינג גבוה יחסית, אך מאידך עמדו במוקד דיון ציבורי על השפעות החשיפה של הילדים שצולמו לתוכניות.
הסקר העלה גם כי 71% מהאוכלוסייה בישראל חושבים שהשתתפות משפחות בתוכניות מציאות פוגעת בפרטיותם של ילדים. 62% העריכו כי השתתפותם של הילדים תציב אותם לאחר מכן בפני קשיים חברתיים. לעומת זאת, 45% אמרו כי השתתפות בריאליטי היא חוויה חיובית ומועילה עבור הילדים, ו-32% סבורים כי תוכניות המציאות פועלות באופן כללי למען טובת הילד.
עוד עולה מהסקר כי 69% מהציבור לא היו מאפשרים לילדים שלהם להשתתף בריאליטי, זאת בעוד ש-31% כן היו מאפשרים זאת. לבסוף, 66% מעוניינים באיסור מוחלט על השתתפות ילדים בריאליטי, ו-81% סבורים כי בכל אופן יש צורך להטיל מגבלות על השתתפות ילדים בריאליטי.
ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד, מאוד נחרץ בכל הקשור להשתתפות ילדים בריאליטי. "העמדה שלנו היא חד-משמעית והתחזקה באחרונה עוד יותר בעקבות כל מיני גילויים על מה שקורה בתוכניות הריאליטי. השורה התחתונה שלנו היא שאסור בשום פנים ואופן לאפשר השתתפות ילדים בתוכניות ריאליטי. אני לא רואה בזה משהו שונה ממה שעשו פעם כאשר הביאו חיות לקרקס, כדי שאפשר יהיה לגרות את בלוטות הרגש של הצופים. כמו שהוציאו ברוב המדינות בעולם את החיות מהקרקסים - הגיע הזמן שגם בקרקס הקרוי ריאליטי נוציא ממנו את הילדים".
"ראינו שלאתיקה אין מחסום לגבי מבוגרים בריאליטי", הוא מוסיף, "לך תדע אם זה לא יגיע גם לגבי ילדים".
לדברי קדמן, להשתתפות ילדים בריאליטי יש השלכות רבות על החיים האישיים של המשתתפים מחוץ לפריים של המצלמה. "הריאליטי בנוי על מציצנות של הצופים לתוך העולם הפרטי של מי שמשתתף בתוכנית. אני לא רוצה שיציצו לילדים. זה סותר את כל מה שאנחנו מאמינים בו", הוא אומר ומוסיף כי "תוכניות כאלה מרימות את המשתתפים למעלה מהר מאוד ואז מטיחות אותם על קרקע המציאות, וככל שאתה עולה גבוה יותר - אתה נופל חזק יותר".
- איך ההשתתפות בריאליטי יכולה להשפיע על המתמודדים הצעירים?
"אני חושב שצריך לדבר בטון מתון בעניין הזה, בעיקר משום שאין לנו מעקב הדוק אחרי זה", אומר פרופ' עמירם רביב, דיקן ופרופ' לפסיכולוגיה במרכז ללימודים אקדמיים באור-יהודה. "ילדים בדרך-כלל קצת פחות שבירים ממה שנדמה לנו".
יחד עם זאת, הוא מסכים כי "בהחלט יכולה להיות פגיעה בדימוי העצמי, תחושה של כישלון והורדת המוטיבציה להשקיע הלאה. אתה לוקח אנשים די מוכשרים וגורם להם להיכשל, בשעה שהם יכלו מאוד להצליח".
קדמן בוטה הרבה יותר. לדבריו, "התוכניות גורמות לקנאה בין ילדים המתמודדים על תואר כזה או אחר, הן גורמות לזה שהילדים שחולמים להפוך לכוכבים נשארים לבסוף עם אבק כוכבים בלבד. לא פעם הילדים האלה הופכים למושא ללעג מצד ילדים אחרים שלא יכולים לשאת את זה שהם מפורסמים. בדיוק כמו המבוגרים, שמתארים את ההתמודדות או את חוסר היכולת להתמודד עם הנפילה הגדולה אחרי עמידה באור הזרקורים - על אחת כמה וכמה כשמדובר בילדים, שיש להם מעט מאוד כלים להתמודד עם סיטואציה כזאת".
עמי גלאם, מנהל תחום בידור וריאליטי בקשת, וטמירה ירדני, מפיקת "בית-ספר למוסיקה", "אלוף העברית" ו"כוכב נולד", רואים את הדברים בצורה שונה מהמבקרים. "צריך לדייק, אנחנו לא עושים תוכניות ריאליטי לילדים אלא תחרות כישרונות", אומר גלאם, "יש קצת הבדל בין תוכניות ריאליטי הארד-קור לבין תחרות כישרונות ובטח ובטח לתחרות כישרונות ילדים".
ירדני מוסיפה כי לדעתה יש צורך לחשוב מחדש על המושג ריאליטי ולייצר תתי-סיווגים שלהם: "יש תוכניות ריאליטי קלאסיות, שבהן אנשים סגורים בתוך בתים ומקבלים משימות וכו'; ויש תוכניות של כישרונות של אנשים לא מקצועיים. מה ריאליטי בזה?".
גם גלאם וגם ירדני מספרים כי במשך שנים רבות הם ידעו שאפשר לעשות תוכניות ריאליטי-כישרונות שהמתמודדים בהן הם ילדים, אך בחרו שלא לעשות זאת. "לא מצאנו את הדרך ששומרת עליהם בצורה המרבית", הם אומרים.
"הגענו למסקנה שכל עניין ההדחות הוא לא הדבר הכי חשוב בתוכניות האלה", מסביר גלאם, "ברגע שהבנו שזה לא ככה, היה לנו מספיק אומץ כדי להגיד שאנחנו מסוגלים לעשות תוכניות ילדים שלמות בפריים-טיים שאין בהן הדחות אלא רק אלמנטים חיוביים, וזה מה שעשינו גם 'בבית-ספר למוסיקה' וגם ב'מאסטר שף ילדים'".
לא לחלטורות בחתונות
לדברי הפסיכולוגית הקלינית רחל בר-יוסף-דדון, המטפלת במבוגרים, נוער וילדים, השתתפותם של ילדים בריאליטי היא "מורכבת". "זה יכול להועיל לילד, וזה גם יכול להזיק לו", היא אומרת. "ואם כבר עושים את זה, אז צריך לעשות את זה עם הרבה מודעות והרבה זהירות".
- מודעות למה, וזהירות מפני מה?
"מודעות לכך שזה עלול קודם כל להלחיץ מאוד את הילד, ושזה עלול להעלות או לרסק את הדימוי העצמי שלו. צריך גם להיות מאוד מודעים לזה שהשתתפות עלולה לייצר בילד ובסביבתו ציפיות מאוד גבוהות ממנו לעוד המון שנים. זה, כמובן, בנוסף לתהליכים רגילים שעובר על כל משתתף ריאליטי, שהם לא פשוטים".
לדבריה, אחת הסכנות שעלולות לצוץ היא שהילד יפסיק להשקיע במחויבויות הנדרשות מבני גילו - דבר שיכול מאוחר יותר לחרוץ את עתידו. "מאוד ייתכן שילד כזה יפסיק לעשות את העבודה המאומצת הרגילה הנדרשת מילד או ממתבגר בהשקעה בלימודים, בחברה או בהתפתחות נורמטיבית", היא אומרת.
"כשאני חושב על המפסידים, אני חושב שיכול להיגרם להם נזק", אומר פרופ' רביב. "על מה אני מסתמך? על נפגעי הריאליטי המבוגרים. לא נותר אלא לומר, קל וחומר ילדים. כלומר, אם מבוגרים נפגעים אחרי 15 דקות התהילה שלהם, והתקשורת מתארת בפנינו כיצד הם נפלו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, אני מעריך שלילדים יש פחות מנגנונים להתמודד עם הפסד, ויכול להיגרם נזק".
"לא מדובר בשום ניצול ציני, אלא בתוכנית בידור איכותית", מדגישה ירדני באשר לתוכנית "בית-ספר למוסיקה", "הכול נעשה לפי פרמטר מכבד. פסיכולוג ילדים נפגש עם המתמודדים ובעיקר עם ההורים. הילדים בריאים בנפשם בצורה שאי-אפשר לתאר. כל חצי בעיה שעלתה, נפגשנו עם הפסיכולוג. הייתה כאן חוויה חיובית יוצאת דופן. מצאנו איך לעשות את זה נכון".
ירדני מספרת גם כי ההפקה שכנעה את ההורים לא לשלוח את הילדים לשיר בחתונות ולעשות חלטורות. "הכול מתוך ראיית טובת הילדים", כדבריה.
"הסכנה המרכזית היא התנודות הקשות בדימוי העצמי", מזהירה בר-יוסף-דדון. "זה כמו שאומרים היום על סוכר - לא טוב לצרוך סוכר בכמויות גדולות. מי שצורך יותר מדי ממתקים - הסוכר בדם שלו עולה הרבה, אבל לאחר מכן הוא גם צונח הרבה. אז אני חושבת שגם הדימוי העצמי פועל ככה. לא פשוט להסתדר עם כמות כזאת של סוכר שפתאום עולה בגוף. צריך להיות ילד מאוד יציב בשביל לדעת להסתדר גם עם העלייה וגם עם הירידה של הסוכר-פרסום הזה".
- כפסיכולוגית, את מאמינה שילדים ניחנים בבשלות נפשית יציבה מספיק כדי להתמודד עם מיליוני צופים?
"יתכן מאוד, אך הדבר דורש בחינה מעמיקה מקדימה. אני חושבת שצריך לעשות אבחון פסיכולוגי לילדים, לקבל את חוות-הדעת של בית-הספר ואפילו לעשות תהליך אבחוני הכי רציני שיש לפני שמקבלים ילד לתוכנית כזאת. חובה גם לבדוק את ההורים והסביבה המשפחתית ולנסות להבין עד כמה היא יודעת לתת לילד סביבה תומכת, עד כמה הם יודעים לתת תוקף לרגשות של הילדים, ועד כמה הם רואים את הילד ולא רק את ההצלחה שלו".
בר-יוסף-דדון מזהירה כי "גם אם ילדים יאובחנו כילדים יציבים יחסית, זה לא אומר שזה עמיד. אם חייבים לעשות תוכניות כאלה, אז קודם כל צריך לסנן את הרגישים, או את המשפחות הבעייתיות יותר מבחינת פסיכולוגית".
- כלומר, גם אחרי כל האבחונים לא נדע בוודאות שהילד לא ייפגע?
"נכון. אני הייתי עושה עוד משהו, הייתי מבטיחה להם טיפול פסיכולוגי אחרי התוכנית. במידת הצורך יש להבטיח טיפול פסיכולוגי לעשר שנים קדימה. כמו שאתה מגייס מישהו לשירות בצבא אבל יודע שאם יקרה משהו אז הצבא מחויב לנזקים".
פרופ' רביב מוסיף תנאי מקדמי שהוא חיוני לטעמו לקיום התוכנית. "לפני הרבה שנים הייתי היועץ לתוכנית 'קשר משפחתי'. אני זוכר שהיו לפחות שתי תוכניות שלמרות שההורים הביעו את הסכמתם שהתוכנית תשודר, אני כיועץ המלצתי לא לשדר מחשש לפגיעה בילד. הנקודה שאני רוצה להדגיש היא שגוף שידור אחראי צריך להעסיק יועץ שיש לו הן את האופציה והן האת האומץ לבטל תוכנית שעלולה להזיק לילד - זה לטעמי התנאי הראשוני".
"אל תזרקו ילדים מהצוק"
בישראל, יצוין, אין הגנה רגולטורית משמעותית על ילדים המשתתפים בתוכניות ריאליטי. אולי משום כך קדמן מוצא כתובת נוספת שאשמה לדבריו במצב, הרשות השנייה, שמתירה את השתתפות הילדים בתוכניות מסוג זה.
"אחד הדברים שאמרו לנו ברשות השנייה בהתייחס לפנייתנו בעניין, היא ש'מעמידים לרשות הילדים האלה פסיכולוגים'. אמרתי להם, 'תשמעו, אל תפצעו לי את הילדים, ואל תעמידו לי חובשים לטפל בפצעים אחר-כך'. הנחמה הקטנה שיש פסיכולוג או איש טיפול אחר שיטפל בהם אחר-כך לא מנחמת, בלשון המעטה. אני לא רוצה שיזרקו את הילד מהצוק, אבל יבטיחו לי שלמטה מחכה לו אמבולנס".
ד"ר אילן אבישר, יו"ר רשות השנייה, מתייחס לדבריו של קדמן ואומר כי "הרגולטור צריך להשתמש בזהירות רבה בסמכותו לאסור פעילויות שונות של הציבור, בכלל זה גם את זכותם של ילדים להשתתף בתוכניות טלוויזיה. הרשות השנייה חיברה קוד מחמיר ביותר, שאומץ על-ידי הזכיינים ונועד להבטיח את שלומם ורווחתם של ילדים שמשתתפים בתוכניות טלוויזיה".
אבישר מוסיף כי "הרשות עוקבת אחר התוכניות, וטרם נתקלה בהשלכה של ילדים מצוקים. מנגד, הילדים ששרו בסדרת 'בית-ספר למוסיקה' בערוץ 2 הפגינו כישרונות שירה והופעה מרהיבים והסבו עונג רב למיליוני צופים".
גבולות וחששות
בניסיון למנוע את התנודות הקיצוניות שמטרידות את אנשי המקצוע וכן את נפילת ה"סוכר" שמתארת בר-יוסף-דדון, הוחלט בקשת להמשיך ללוות את הילדים. "יצאנו לדרך הזאת עם כל משני הזהירות, עם כל הגבולות ועם כל יכולות השמירה שמסביב. מרמת הבטיחות הפיזית ועד לרמה הנפשית. כל זה כדי ללוות את הילדים וגם את ההורים שלהם", אומר גלאם.
בקשת מבקשים להבהיר כי "חוויית הלימודים בתוכנית הזו אמיתית. לראיה - הלימודים ממשיכים הרבה אחרי שהתוכנית יורדת משידור. ההפקה וקשת מעמידות לרשות הילדים סדנה שבועית, שבה הם ממשיכים בלימודיהם עד לחודש יוני 2012".
"נפגשים אצלנו לפחות פעם בשבוע עם מורים לפיתוח קול, עם מורה למוסיקה ועם במאים", מספרת ירדני. "אנחנו לא מניחים להם לפחות לשנה, ואנחנו שומרים על קשר עם ההורים ומנסים לנווט אותם למקומות הנכונים. מה הילד יודע? הילד מאוד רוצה להצליח ולהתפרסם. רוב הפגישות שלי הן דווקא עם ההורים. זאת העבודה שלי, ואני מאוד מרוצה ממה שקרה".
- אתם לא חוששים מדוגמאות עבר של ילדי פלא הוליוודיים, שנפגעו מהעמידה באור הזרקורים ובצל שלהם לאחר ירידת התוכנית או הדחתם?
"כל דבר שאנחנו עושים, גם עם מבוגרים וגם עם ילדים, מלווה בחששות ובהרבה בדיקות", עונה גלאם. "אנחנו בודקים את כל החששות של אנשי המקצוע שאנחנו עובדים איתם ופועלים בהתאם, כשהמטרה היא לשמור בצורה מקסימלית על הילדים".
"אל תתייחסו לדוגמות בעניין הזה", מבקשת ירדני, "ילדים בפריים-טיים הם לא בהכרח בסכנה, לא תמיד. יש עובדות אחרות בשטח. עברה שנה, והילדים של 'בית-ספר למוסיקה' הם רגילים ויותר מזה. לא נתקלנו עד היום בשום תופעה חריגה. התזה הזאת היא תזה, אבל יש חיים, והם מוכיחים אחרת בינתיים".
- את היית מאשרת לילדים שלך להשתתף בתוכנית ריאליטי כזאת?
"אם הם היו מוכשרים ורוצים - אז כן, אבל הייתי שמה אותם רק בידיים של אנשים שפועלים באחריות, כפי שאנחנו פעלנו".
אי-אפשר לנתק את חבל הטבור בין הטלוויזיה לחברה הישראלית
ד"ר רבקה ריב"ק, ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה, מניחה את כובד המשקל במקום אחר. ריב"ק טוענת כי אסור להפריד את מה שמופיע על המרקע מההוויה החברתית, וכי אי-אפשר לנתק את חבל הטבור שמחבר בין הטלוויזיה והחברה הישראלית.
"תוכניות המציאות בהשתתפות ילדים אינן נפרדות מן החברה שמייצרת אותן ושממנה ואליה הן מדברות", היא אומרת. "כשמשרד החינוך הופך את בית-הספר לזירת מבחנים, שבה השינון חשוב מן העומק והפגנת הידע חשובה מן העיבוד שלו לעומק, האימוץ המפורש של מסגרת התחרות הפומבית הוא הצעד המתבקש הבא".
לדבריה, "התוכניות האלה אינן יותר צעקניות או רדודות או פולשניות מן הרחוב הישראלי המדומיין שאליו הן פונות, ואי-אפשר לצפות מהרגולטור שיעמוד עם האצבע בסכר.
"כך לדוגמה, שמעתי לא מזמן שהספר שאותו נתבקשו תיכוניסטים לקרוא הוא 'ארבעה בתים וגעגוע'. עם כל הכבוד ליצירה הישראלית, אני חושבת שבית-הספר יכול לדרוש יותר וגם לתת יותר, ואז הטלוויזיה כבר תתאים את עצמה.
"במילים אחרות - הטלוויזיה אינה נפרדת מן התרבות שבה היא פועלת, ולטעמי לא נכון יהיה לראות אותה ככוח מוביל או יוזם או למקד את הביקורת החברתית שלנו בה. את הביקורת יש להפנות לנבחרי הצבור שסומכים את ידיהם על 'לפעמים חלומות מתגשמים' ולא נותנים לדור הצעיר את הכלים הדרושים כדי להגשים אותם", מסכמת ד"ר ריב"ק.
