"אלוף העברית" ו"לקראת מאסטר שף ילדים", יום ב' 21:00, ערוץ 2 קשת
בראשית היה הגבר, או שמא נאמר הגבר-גבר: הוא היה מגיע הביתה מעמל יומו, מקבל רספקט מיתר בני הבית, כיאה למפרנס העיקרי במשפחה, והטלוויזיה הישראלית הצעירה כיוונה את שידוריה בעיקר אליו: תוכנית מגזין קטנה בשמונה, ארצ'י באנקר בשמונה וחצי, עיקרן תחילה בתשע, ואחר-כך "מוקד" או "מבט שני" או איזו סדרה בריטית, "קו אונידין", נניח, או סרט קולנוע בימי רביעי. פה ושם גם קוז'אק או סטרסקי והאץ'. אח היו זמנים.
הזמנים ההם חלפו לבלי שוב, והגיע תורה של הגברת להיות זו שמחזיקה את השלט בבית: מההיא שנדחקת לטלוויזיה בחדר השינה בכל פעם שיש משחק כדורגל בפריים-טיים, היא הפכה למשאת-הנפש של המפרסמים בפריים-טיים, בעוד הוא הופך לערוץ נישה: רוצה "אקשן" בחדר השינה? מוטב שיהיה לך שם מסך עם חיבור לממיר רב-ערוצי, כי היא והילדים שלה לא יכולים להוריד את העיניים מקותי ויאנה.
"מגיע לו", סיננה הגברת בלי קול, נושאת את חרפת שילוחה מהסלון לעת המשחקים של מכבי בימי חמישי הרחוקים ההם של שנות ה-70.
אלא שבזמן האחרון אפילו היא משוועת לקצת זמן איכות של מבוגרים אל מול המסך ההולך ופוחת בדור. בחיי שהיא הייתה מוכנה לראות אפילו ליגת האלופות, במקום ליגת הילדים שהשתלטה לה על הפריים-טיים.
תיכף נגיע לתכנים של "אלוף העברית" ו"מאסטר שף ילדים", אבל קודם - אי-אפשר שלא להתפעל מהמהפכה שמתרחשת לנגד עיננו: מתי הפכו הילדים שלנו מיצורים שאנחנו קובעים מתי ילכו לישון ומה יראו בטלוויזיה - למי שמחליטים במה צופים, ואוי ואבוי לנו אם נתנגד?
אולי זה קרה יד ביד עם אחוז הגירושים המאמיר, כשכל הורה רוצה להיות "הטוב". אולי זה קרה ברגע שהם החליטו שמגיע להם אייפון 4 בעלות של משכורת מינימום, ואולי את כל זה אפשר לכרוך ביחד תחת קריסת הסמכות ההורית והפיכתה מגורם מחנך למשהו שמבקש רק לשאת חן בעיני ילדיו.
פעם הורים פחדו שהילדים שלהם לא ייצאו מספיק מוכנים לחיים; היום לא אכפת להם שהם יחיו על חשבונם עד גיל 40, העיקר שלא ילכלכו עליהם אצל הפסיכולוג.
קשת כמובן לא אשמה בכל זה, היא כאן רק כדי לנצל את ההזדמנות לפנות מעל ראש כולנו הישר אל הדור שמשלים את הצפייה בגלישה במאקו, למשל. שלא תבינו אותי לא נכון: תחרות האיות שנקראת "אלוף העברית" היא יופי של רעיון שבו הריאליטי פוגש צורך חינוכי אמיתי, ו"מאסטר שף - גירסת הילדים" עוד תזמן לנו מפגשים עם ילדים חמודים שכאלה, שיבוא לכם לאכול אותם - ולא רק את תוצרתם. רק שבינתיים, בלי שנרגיש, דחקו אותנו מסלון ביתנו.
אולי הפתרון הוא באמת לעזוב את הבית, כמו שהיו עושים פעם ילדים בגיל ההתבגרות בשיאו של סכסוך בין-דורי. נצא מהבית, נעבור לדירה קטנה ושכורה לא רחוק, נראה בטלוויזיה מה שבא לנו, נשלח להם דמי-כיס בכל ראשון בחודש, ובא לציון גואל.