כשחושבים על השליטה הספרדית בכדורגל העולמי, התמונה הראשונה שקופצת לראש היא בטח לא של אתלטיק, הקבוצה הקטנה מהעיר הפרובינציאלית בילבאו. אבל אפילו למועדון השולי הזה יש כרגע סיבות לחגוג: בחודש שעבר הסתובבתי בבילבאו וראיתי דגלים של הקבוצה מתנפנפים מחלונות הבתים. אתלטיק בדיוק הדיחה את מנצ'סטר יונייטד, בקלות מפתיעה, מהליגה האירופית. זו הייתה חתיכת הישג: יונייטד היא אחת משלושת מותגי הכדורגל הגדולים, המוכרים והעשירים ביותר בעולם. בילבאו היא קבוצה שאפילו לא מחתימה שחקנים זרים (בכוונה תחילה), ויותר מכך - לא נוגעת בשחקנים שלא נולדו בחבל הבאסקים.
אין הסבר הגיוני לעובדה שהמועדונים הספרדים, ואתלטיק ביניהם, ישתלטו השבוע טוטאלית על חצאי הגמר האירופיים (ישלחו 5 קבוצות, מתוך 8 בסה"כ, לחצאי הגמר של ליגת האלופות והליגה האירופית) אף שהמצב הכלכלי של הכדורגל הספרדי הוא איום ונורא. גם אין תשובה הגיונית לשאלה איך מדינה של 46 מיליון תושבים בלבד היא גם אלופת אירופה המכהנת וגם אלופת העולם. ואם אתם חושבים שמדובר על דור זהב שעוד מעט ייעלם ואז ספרד תשקע שוב בבינוניות, תחשבו טוב יותר: נבחרות האנדר-21 והאנדר-19 של ספרד הן אלופות אירופה המכהנות.
משהו לא נורמלי מתרחש כאן: לא רק שלספרד יש השחקנים הכי טובים, יש לה גם השיטה הכי טובה שמובילה להצלחות גם כשרמת הכישרון מוגבלת לקבוצה של שחקנים מקומיים מחבל ארץ מצומצם כמו החבל הבאסקי. איך זה קרה?
***
מה שקרה הוא שסגנון המסירות הקצרות שהציג יוהאן קרוייף לברצלונה בשנות השבעים והשמונים, הפך באופן הדרגתי לסגנון הלאומי של ספרד. מועדונים התחילו לנסות לחקות את "הדרים-טים" של בארסה. לאט לאט הפסיקו להתייחס הספרדים לכדורגל כמו אל מלחמה (פעם הנבחרת הלאומית כונתה ה"אדומה הזועמת" בעקבות סגנון המשחק הנוקשה שלה), ויותר כמו אל משחק שחמט. לסגנון השחמט הזה אפילו המציאו שם: טיקי-טאקה. לואיס אראגונס, מאמן שלאורך הקריירה שלו היה פריק של התקפות מתפרצות, החליט במונדיאל 2006 שהספרדים ישנו גישה וישחקו במסירות קצרות. היה זה שדרן הטלוויזיה הספרדי המנוח אנדרס מונטס, שבמהלך הטורניר הזה השתמש במונח טיקי-טאקה לראשונה והפך אותו לפופולרי.
השחקנים הספרדים הפסיקו להסתובב בחוסר תכלית מסביב למגרש. הם התחילו לשלוט על המשחקים. הסופר האנגלו-ספרדי ג'ימי בארנס משתמש בספרו החדש והמצוין "האדומה" בדימוי קרבות השוורים: שינוי הסגנון של הספרדים היה "שינוי זהות, משוורים למטאדורים".
הטיקי-טאקה חלחל לראשונה מברצלונה אל הנבחרת הספרדית. לאחר מכן, הוא חדר בהדרגה לרוב מועדוני הכדורגל בספרד. גם בליגת המשנה הספרדית אפשר לראות כיום בלמים שמעבירים מסירות מורכבות בתוך רחבת ה-16 שלהם (בזמן שהמאמנים משתדלים לא לקבל התקף לב על הספסל). אפילו ריאל מדריד, לפחות במחלקת הנוער שלה, מעדיפה לקבל כיום לשורותיה קודם כול שחקנים שמצטיינים במסירות.
לכתבות נוספות של סיימון קופר
בקיץ שעבר הלכה אתלטיק בילבאו על כל הקופה, וייבאה את אחד מאבותיו של הטיקי-טאקה: מרסלו ביילסה. הארגנטיני הוא אדם בעל אישיות גבולית, שנוהג לבלות את רוב זמנו, מחוץ לאימון, בישיבה בחדר סגור, שבו הוא צופה באינסוף משחקי כדורגל. גם הוא שאב השראה מהכדורגל ההולנדי, והקבוצות שלו משחקות באופן מסורתי את המשחק הקרוייפי. שבועות ספורים לאחר שהחל לאמן את קבוצת המילואים של ברצלונה, טס פפ גווארדיולה לארגנטינה, הגיע לביתו של ביילסה ודיבר איתו במשך 11 שעות רצופות. זו היתה אהבה ממבט ראשון.
באופן מפתיע, ביילסה גרם אפילו לאזור הצפוני של ספרד להתאהב בטיקי-טאקה. לנמל של בילבאו יש קשר עתיק יומין לבריטניה, מה שגרם לאתלטיק להעדיף באופן מסורתי את משחק המסירות הארוכות של האנגלים. אבל ביילסה הפך את אתלטיק למיני-ברצלונה: כמו בארסה, בילבאו מסתמכת על מסירות קצרות, אוהבת שחקנים נמוכים שיודעים למסור, ומשתמשת באקדמיה שלה באופן נרחב: ב-8 באפריל ניצחה אתלטיק את סביליה באמצעות קבוצה ש-75% מהשחקנים בה היו תוצר מחלקת הנוער של המועדון - האחוז הגבוה ביותר מבין כל הקבוצות מחמש הליגות הבכירות באירופה ששיחקו באותו סוף שבוע.
***
גם ולנסיה, קבוצה נוספת שתייצג את ספרד בחצי גמר הליגה האירופית, משתמשת בגרסה משלה לטיקי-טאקה. ההצלחות שלה ושל בילבאו מדהימות עוד יותר על רקע המצב הכלכלי הרעוע שבו הן נמצאות: החוב של ולנסיה הגיע ב-2010 ל-470 מיליון אירו, סכום דמיוני שאותו היא כנראה לא תצליח להחזיר לעולם.
למועדונים כמו ולנסיה יש בעיות לא רק עם חובות, אלא גם עם יכולת ייצור הכנסות. מודל חלוקת זכויות השידור של הליגה הספרדית גורם לברצלונה וריאל מדריד להשתלט על יותר מ-50% מהכנסות הליגה הבכירה מהזכויות. המודל הזה, שזוכה לביקורות רבות, הפך לסוג של מטאפורה על הפער הכלכלי הגלובלי שנוצר בין עשירים לעניים. בתחילת אפריל בארסה וריאל כבר הבטיחו לעצמן סיום במקומות 1 ו-2 בליגה, בפעם השביעית בשמונה השנים האחרונות; המרחק בין ברצלונה שבמקום השני לבין ולנסיה השלישית עומד השבוע על 29 נקודות. הליגה הספרדית, שגם ככה יש לה היסטוריה של חוסר תחרותיות ואיזון במהלך השנים, הפכה בתוך עשור להצגה של שתי שחקניות בלבד.
ולנסיה נאלצה להיפטר מכל הכוכבים המשובחים שלה בשנים האחרונות: דויד וייה, דויד סילבה וחואן מאטה. ולמרות זאת, היא ממשיכה להצליח ברמות הגבוהות ביותר באירופה. ולנסיה, וגם בילבאו שכאמור רוכשת רק באסקים, לא יכולות להרשות לעצמן להחתים את השחקנים הספרדים הכי טובים. אבל זה לא ממש משנה: ספרדים מהדרג השני הם כדורגלנים מספיק טובים. בסוף השבוע של ה-8 באפריל, רבע מהשחקנים שהופיעו בליגה הבכירה בספרד היו שחקני בית, תוצרי האקדמיות של הקבוצות שלהם; בסרייה A האיטלקית עמד הנתון על 5% שחקני בית בלבד. אף שהאיטלקים קונים את רוב שחקניהם בכסף גדול, הם בכל זאת ממשיכים לעוף מהמפעלים האירופיים.
***
הכדורגל הספרדי לא צריך גיבורים. אפילו אם קוראים להם ליונל מסי. תזכורת: ברצלונה זכתה בצ'מפיונס ליג הראשון שלה במאה ה-21 ללא הארגנטיני הנפלא. גם נבחרות ספרד השונות, בכל הגילאים, לא הזדקקו למסי כשזכו בתארים שלהן בשנים אחרונות. ברגע שיש לך שיטה מבריקה, אתה לא זקוק לאינדיבידואלים מבריקים.
