למרות העלייה במידת הסובלנות והמודעות כלפי אנשים הסובלים ממוגבלויות כאלה ואחרות, עדיין מחצית מהציבור הישראלי יתנגד נחרצות כשיגלה שליד ביתו מתכננים הוסטל, פנימייה או דירות לאנשים עם צרכים מיוחדים. רובם יעשו זאת מחשש שהדיירים החדשים יביאו לירידת ערך ביתם. כך עולה מנתונים שהוגשו לאחרונה לכנסת, בנושא התנגדות התושבים למוסדות סיוע קהילתיים לאנשים עם מוגבלות בשכנותם.
105 מסגרות
מדיניות משרד הרווחה בשנים האחרונות היא למקם את שירותי הדיור החוץ-ביתיים, הניתנים לאנשים עם מוגבלות, דווקא בתוך אזורי מגורים, מהסיבה הברורה שרק כך יתאפשר להם למצות את יכולותיהם, להשתלב בחיים רגילים ולמנוע את בידודם מהחברה. אבל מהלך זה נתקל פעמים רבות מדי בהתנגדויות השכנים, שנובעות מתופעת הנמב"י (Not in my back yard) - לרוב על רקע החשש מירידת ערך הבתים בעקבות השכנות עם הדיירים החדשים, הסובלים ממוגבלות.
לפי מסמך שכתבו לאחרונה ד"ר יניב רונן ושירי בס-ספקטור ממרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, ושהוגש לוועדת הפנים והגנת הסביבה, רוב ההתנגדויות להקמת מסגרות חוץ-ביתיות לאנשים עם מוגבלות, אשר ממוקמות באזורי המגורים, הגיעו מטעם השכנים.
מנתוני משרד הרווחה, בין 2006 ו-2011 הוקמו 105 מסגרות חוץ-ביתיות שמיקומן בתוך הקהילה (29 מסגרות באחריות אגף השיקום האמון על הטיפול בנכים ומוגבלים, 61 מסגרות באחריות האגף לטיפול באנשים עם פיגור שכלי ו-15 מסגרות באחריות השירות לטיפול באוטיסטים). מתוכן הובעו התנגדויות להקמת 20 מסגרות. ההתנגדויות ל-16 מהמסגרות הגיעו מכיוון השכנים, ההתנגדויות לשלוש מהמסגרות הגיעו מכיוון ראש הרשות המקומית (ראש עיריית אור עקיבא) וההתנגדות למסגרת אחת הגיעה מכיוון מבעלי הנכס.
לדברי סמנכ"לית אקי"ם (הגוף המייעץ והמלווה לאנשים עם פיגור שכלי ובני משפחותיהם), עו"ד שירלי גלאור, במקרים רבים יש שיתוף פעולה בין ראשי הרשויות המקומיות לבין התושבים במסגרת התנגדותם להקמת מסגרות לאנשים עם מוגבלויות.
"לפעמים יש סתירה ופרדוקס בחברה שלנו", אמר ח"כ אורי מקלב (יהדות התורה) בדיון מיוחד שהתקיים לאחרונה בנושא בוועדת הפנים והגנת הסביבה, "מצד אחד אנחנו נמצאים היום בתקופה מיוחדת ברצון שלנו לעזור לזולת. אבל כשזה מגיע לסביבה שלנו אנחנו לא רוצים אותם (את האנשים הסובלים ממוגבלות)".
לא מספיק, אם כן, שממילא גורלם של אלה שנזקקים לשירותי ההוסטלים או המעונות לא שפר עליהם, למרבה הצער נתקלות התוכניות לפתרונות בלא מעט התנגדויות. לא חסרות דוגמאות מהשנים האחרונות להתנגדויות שסיכלו למשך זמן רב הקמת מעונות או הוסטלים לשימוש אנשים עם צרכים מיוחדים.
"חולי נפש מסוכנים"
כמו למשל מעון נווה אדיר בלב שכונת מרמורק שברחובות, בו פועל מעון לחוסים הסובלים מפיגור שכלי, שפעילותו נתקלה בהתנגדות עיקשת של תושבי השכונה ושל עיריית רחובות. הנכס שימש בעבר הוסטל לבנות במצוקה של ויצ"ו עד שפונה ב-1986, ולפני תשע שנים החל לפעול בו מעון לכ-100 אנשים עם צרכים מיוחדים, בגיל ממוצע של 45. עם תחילת פעילותו של המעון במתכונתו הנוכחית ב-2003 החלו תושבי שכונת מרמורק להפעיל לחץ על עיריית רחובות לסגור את המעון. התושבים טענו שהם מתגוררים מטרים ספורים מהמעון והתלוננו על צעקות ובכי שמפריעים את חייהם השלווים. בתקשורת תוארה מחאת התושבים גם ככזו שכללה הנפת שלטים שקראו "חולי נפש מסוכנים" ויידוי אבנים על המבנה והדיירים. גם הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רחובות התנגדה לפעילות המעון בטענה שהמבנה הוא בקו אפס לבתי התושבים ובטענה שתכנון המבנה אינו תואם את צורכי המוסד. התנגדויותיהם של התושבים והעירייה נדחו לפני שנתיים בוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה מחוז מרכז, שנתנה תוקף לתוכנית המבנה.
אבל התושבים והעירייה לא התייאשו וערערו על החלטה זו למועצה הארצית לתכנון ולבנייה, שדחתה אותם בשנה שעברה וקבעה שהמעון יכול להמשיך לפעול במיקומו הנוכחי.
גם הקמת "בית הגלגלים" בהרצליה פיתוח נגררה שנים בשל התנגדויות. עמותת "בית הגלגלים" מספקת מגוון שירותים לילדים ובוגרים בעלי שיתוק מוחין, ניוון שרירים ומחלות הגורמות לפגיעה ביכולת התנועה. אמנם עיריית הרצליה אישרה את הקמת "בית הגלגלים" כבר ב-2001, אבל התוכנית נתקלה בהתנגדויות מרובות, והמבנה נפתח רק 10 שנים מאוחר יותר לאחר מאבק משפטי שניהלו התושבים בכוונה למנוע את הקמת הבניין. ביהמ"ש דחה את עתירות התושבים, שלוו בנימוקים תכנוניים לכאורה והסוו את תחושות הנמב"י של התושבים.
בחלק מהמקרים התנגדות השכנים נמשכת גם אחרי הקמת המסגרת, על אף פסק דין שהורה על פתיחתה. לפי סמנכ"לית אקי"ם, שדבריה מובאים במסמך הממ"מ, התנגדויות רבות מובעות באיומים לנקוט התנהגות שלילית כלפי דיירי המסגרת או לפנות לערכאות. לצד המסגרות שנפתחו בצל ההתנגדויות, היו גם שלוש מסגרות שלא נפתחו עקב ההתנגדות המקומית: דירות המשך בקיבוץ בית השיטה, מסגרת שתוכננה בהרצליה ביוזמת תנועת הקיבוצים ודירות לאוכלוסייה החרדית בפרדס כץ.
בדיון המיוחד של ועדת הפנים והגנת הסביבה לאחרונה, טענה סיגל פרץ יהלומי, מנכ"לית אקי"ם, כי בתופעת הנמב"י "אנחנו באמת נתקלים בצורה מאוד קשה ברחבי הארץ. המיוחד בתופעה הוא שלאחר שמכירים את האנשים עם המוגבלות, התופעה נעלמת. כלומר, אנשים מבינים עד כמה באמת אין שום בעיה, אלא להיפך, זו מתנה גדולה שנכנסת לחייהם לגור לצד האנשים האלה".
על החשש מירידת ערך, אמרה יהלומי: "אני יכולה לספר לכם מהרבה דירות שאקי"ם מפעילה בצפון ת"א, ברעננה ובאזורים היוקרתיים ביותר, שברחובות הללו שמכבדים את האנשים שלנו וגרים בשכנות מופלאה איתם, ערך הדירות שלהם עולה. כלומר, די לדאגה הזו של ירידת ערך הדירות בגלל אנשים עם מוגבלויות".
היא סיפרה על מקרה בחולון: "נפתחו דירות חדשות והשכנים עשו אסיפה ואמרו: לא רוצים, לא רוצים. הם אמרו, אם הם ייכנסו לכאן אנחנו נקלל אותם, נשים זבל ליד מפתן ביתם, לא ניתן שזה יקרה. מאוד נרעשנו ואמרתי לעצמי: את ילדיי אני לא יודעת אם הייתי מעבירה לשם, כי אני לא רוצה שמישהו לא יחייך לילדים שלי בחדר המדרגות, ואני מתייחסת אל ילדי ובוגרי אקי"ם כאילו היו ילדיי".
אחד הדיירים בהוסטל בחולון סיפר שכששמע שהשכנים "באמת לא רוצים אותנו", החליט לנסות לשכנע אותם, והוסיף: "איך שנכנסנו ראינו חיוכים", ופרץ יהלומי עידכנה שמאז שנכנסו הדיירים , הם חיים בהרמוניה עם השכנים.
נעמי מורביה, יו"ר מטה מאבק הנכים, הציעה באותו הדיון לתקן את החוק כך שהתנגדות לוועדות התכנון תוכל להתבסס רק על רקע של היתכנות הנדסית, חריגת בניין או טענות תכנוניות. "בשום פנים ואופן לא תוכל ההתנגדות שמוגשת לוועדה להיות על רקע שגובל או נוגע ישירות באפליה או גזענות", היא אמרה, "לא ייתכן שאנשים יגישו עתירות והתנגדויות בטענה כמו 'עצם קיום ההוסטל יוריד לי את ערך הדירה'".
יועץ מנכ"ל משרד הרווחה, יריב מן, אמר באותו הדיון כי "ממה שלמדנו בשטח... לפעמים ההתנגדות היא דווקא בקרב שכונות ואנשים שמעמדם הסוציואקונומי גבוה יותר, כלומר, בל נחשוב שיש פה רק עניין של דעות קדומות שאולי נמצאות בחלקים מסוימים באוכלוסייה".
הסעיף שנמחק מ"רפורמת המרפסות"
המסמך של הכנסת מתייחס גם לשינויים שתוכננו במקור בנושא מגורי חוסים במסגרת חוק התכנון והבנייה החדש, שלפי שעה הממשלה עדיין לא מצליחה להביא לאישורו בכנסת.
"רפורמת המרפסות" כללה במקור סעיף שלפיו הוועדות המקומיות לתכנון הן אלה שיקבעו את פריסת המעונות למגורי חוסים או נכי נפש, בניגוד למצב הקיים היום. הכוונה הייתה למנוע התקבצות מסגרות לאנשים עם מוגבלויות במקום אחד, על רקע העובדה שלגופים הפרטיים, שנכנסו בשנים האחרונות בנעלי משרדי הרווחה והבריאות, נוח יותר לרכז כמה מסגרות באזור מסוים מתוך כוונה לחסוך בהוצאות. הסעיף אמור לאפשר לוועדות המקומיות, הבקיאות בתנאי המקום, לקבוע פריסה טובה יותר של המסגרות.
אבל בדיון הרלוונטי לסעיף זה בוועדה המשותפת (פנים-כלכלה) בכנסת, שדנה ברפורמה, העלו נציגי הארגונים העוסקים בטיפול באנשים עם מוגבלויות הסתייגויות רבות. מנכ"לית אקי"ם, סיגל פרץ יהלומי, ביקשה באותו הדיון למחוק את הסעיף, שלטענתה לא יאפשר לשלב דיור של חוסים בקהילה. יהלומי הוסיפה שסעיף זה יקל על התושבים ללחוץ על נבחרי ציבור מקומיים, ושבאמצעות הסעיף יהפוך רחוב מסוים ל"חצר האחורית" של העיר ובו ימוקמו כל המסגרות לאוכלוסיות בעלי הצרכים המיוחדים שהתושבים לא ירצו לגור בקרבתן.
לשמחתם של הגופים המלווים אוכלוסיות של בעלי צרכים מיוחדים, סעיף זה שהיה אמור להעניק כוח לוועדות המקומיות להכריע בעניין מיקום המסגרות, הוסר מהנוסח הסופי של סעיפי הרפורמה בחוק התכנון והבנייה החדש, ובמקומו נקבע ששר הרווחה ושר הבריאות הם אלה שיקבעו הוראות לעניין פריסת מסגרות מגורים בקהילה בתחומי המרחב המקומי כדי לאפשר את שילובם של החוסים בקהילה.
קרוב, אבל לא קרוב מדי
הישראלים ברובם בעד שילוב אנשים עם מוגבלויות בקהילה, אבל לא כשהמבנה המיועד לכך נבנה ממש סמוך אליהם, כפי שעולה ממסמך מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שמצטט נתונים של משרד הרווחה מסקר שבוצע לפני כמה שנים בנושא עמדות הציבור ביחס לאנשים הסובלים מפיגור. נתונים אלה מראים שלמרות ש-75% מהציבור הישראלי סברו שאנשים עם פיגור שכלי יכולים לתרום לקהילה באמצעות טיפול מתאים, שיעור זהה באוכלוסייה סבר שיש למקם את המוסדות לאנשים עם פיגור שכלי בשכונות מגורים ובתוך הקהילה, 79% ציינו שיתמכו בפתיחת הוסטל בעירם ו-74% ציינו שיתמכו בפתיחת הוסטל בשכונה, הרי שרק 50% ציינו שיתמכו בפתיחת הוסטל בבניין בו הם גרים - וזה כמובן רק בסקר ולא במבחן האמיתי.
המשמעות, לפי המסמך, ש"התמיכה בפתיחת הוסטלים יורדת ככל שגוברת האפשרות שאלה ימוקמו בקרבה פיזית אל הנשאלים. יש נטייה לתמוך בהקמת מסגרת לאנשים עם מוגבלויות אם היא רחוקה, ולהתנגד לה אם היא סמוכה למקום המגורים".
תופעת הנמב"י (לא בחצרי האחורית) מוגדרת במסמך כתחושת עוינות של אוכלוסייה מקומית כלפי שימושי קרקע, מתקנים או פעולות שנחשבים לבלתי רצויים ואף מזיקים. בדרך כלל הכוונה היא לשימושים ציבוריים חיוניים הגורמים להשפעות סביבתיות מזיקות, כמו מתקן להפקת אנרגיה, מטמנת פסולת וכו', ולשימושים ציבוריים בעלי אופי חברתי כמו מעון לנשים מוכות, מסגרות חוץ-מוסדיות לאוכלוסיות עם מוגבלויות ומכוני גמילה למכורים. אלה נתפסים כבעלי השפעות קהילתיות וכלכליות שליליות, כמו ירידת ערך הדירות, עומס על תשתיות בשכונה ותופעות של אלימות.
לצד המסגרות שנפתחו בצל ההתנגדויות, היו גם שלוש מסגרות שלא נפתחו: דירות המשך בקיבוץ בית השיטה, מסגרת בהרצליה ביוזמת תנועת הקיבוצים ודירות לאוכלוסייה החרדית בפרדס כץ .