בפרוש יום השואה השנתי, אני שואל את עצמי מה יום השואה תרם לנו. מה היה ערכו האמיתי. מה הוא חולל מבחינה חינוכית. איזה חותם הוא הטביע בנו. או בלשון יותר בוטה, מה יצא ממנו? אני שואל את עצמי, האם נעשינו רגישים יותר מאחרים כתוצאה מהאזכור החוזר ונשנה של האימים והזוועות? האם נעשינו טובים יותר מאחרים כתוצאה מסיפורי האימה והזוועה שהוטבעו בנו? אני שואל את עצמי, האם כתוצאה מההתחנכות על ברכי השואה, לאור השואה, בקנה-המידה של השואה, נעשינו עם ראוי יותר, נעלה יותר? האם השתבחנו במהלך ימי השואה הללו, המלווים את המדינה מראשיתה.
במהלך השנים מתברר יותר ויותר, שלא הפכנו לעם טוב, רגיש או נדיב יותר - אלא להפך: לעם אטום, תוקפני וברוטאלי. אטום לפחות בכל הנוגע לסבלותיו של האחר; תוקפני וברוטאלי, לפחות בכל הנוגע להתגוננות מביקורת ומקטרוג.
יום השואה, תודעת השואה, קעקעו בנו תכונה אחת ברורה - קורבנות בלתי מעורערת. השואה שלנו, ואפסה עוד. כל יתר השואות מתבטלות. כתוצאה מתודעת השואה שלנו לא נעשינו רחמנים יותר, אלא להפך.
ככל שנוקפים ימי השואה, כך מתברר שלבנו נעשה גס יותר. שמצוקת הזולת נוגעת לנו פחות. לציבור הולך וגדל בתוכנו לא אכפת להפקיר לגורלם המר פליטים המתדפקים על שערינו. לציבור הולך וגדל בתוכנו לא אכפת לגרש מכאן אל מותם משפחות שמצאו אצלנו מחסה.
רק הסבל שלנו נחשב
אני שואל את עצמי, אם זה השיעור שלמדנו מהשואה שלנו. אני שואל את עצמי, אם לא ספגנו מנת יתר של קורבנו*ת וצדקנות. אני שואל את עצמי, אם מה שלמדנו מסדרת החינוך הזאת שאין לה אח ורע - הנובעת משואה שאין לה אח ורע - זה שרק הסבל שלנו נחשב, ולא מעניין אותנו אף אחד. אני שואל את עצמי, אם האטימות שלנו אינה תוצאה של ימי השואה, שהנחילו לנו תודעת זוועה, שאיתה שום עם לא יכול להתחרות.
צמח בקרבנו ציבור אטום, גזעני, שאפילו לא מתבייש בגזענותו, אלא מכריז עליה בראש חוצות. אחרי שהתבססנו כעם נורמלי, הפכנו לעם נורמלי. כבר איננו יותר טובים מאחרים, ואולי גם מעולם לא היינו.
כל היתרון שהיה לנו על אחרים התמצה בהיותנו קורבנות המנופפים בשואה שלהם. כל עוד היה צריך למצוא בית לנרדפים ולצאצאי הנרצחים, הייתה הצדקה להרים את הנס הזה כמה שיותר גבוה. אבל אחרי שהוכחנו שאין לנו יתרון מוסרי אמיתי על יתר העמים, איזו הצדקה יש לנו?
ברור לי שהשואה היא הנכס הכי יקר שלנו, ואוי למי שיפגע בה. אני יודע שיום השואה הוא הפרה הכי קדושה, ואוי למי שידבר בו סרה. אבל אם יום השואה ותודעת השואה גורמים לנו נזק חינוכי ולא תועלת; אם יום השואה ותודעת השואה לא הופכים אותנו לטובים יותר, אלא להפך - אולי כדאי לשקול מחדש את קיומו של היום הקדוש הזה.
ואם לא את קיומו, כי אז את צביונו. אולי כדאי לספר במהלכו לא רק על השואה שלנו, אלא גם על שואות אחרות. לא רק על הזוועות שלנו, אלא גם על זוועות אחרות. לא רק עלינו כקורבנות, אלא גם על קורבנות אחרים.
אולי גם אנחנו - אפילו אנחנו, הקורבנות הנצחיים - צריכים לעבור חינוך מחדש.
הכותב הוא סופר.