בשנה הבאה ימלאו 80 שנה לעלייה לשלטון של הנאצים בגרמניה. סיפורי הזוועות, הרשע והאכזריות שהיו תוצאה של מעללי הנאצים, מוכרים בכל בית. אבל ההתקדמות של הנאציונל-סוציאליסטים ושל אדולף היטלר הגיעה מתכנון ארוך טווח בדברים הקטנים. מהרחבת ההשפעה, והכנעת ההמונים מרצון למסגרות שהתאימו לשאיפות הנאצים. כמו בכדורגל, למשל.
מלכתחילה לא אהבו הנאצים את הכדורגל. בכלל, בתנועת הלאומנות שהתפשטה באירופה בכלל ובגרמניה בפרט מסוף המאה ה-19, שראתה במדינה הלאומית ובפטריוטיזם את חזות הכל, לא אהבו את תפישת הספורט האנגלוסקסית. מיליוני חברי התנועה ותומכיה עסקו בעיקר בהתעמלות ובתרגילי חיזוק הגוף. ביחד, לא אחד מול השני - כשהמטרה היא חישול הגוף לטובת העם.
איגוד ההתעמלות הגרמני חשש לאיבוד המונופול שלו ולירידה בכוחו. ראשיו תקפו בחריפות את ה"יבלית האנגלית", "הליצנות ברגליים", את המשחק "חסר האסתטיקה" ו"הברוטאלי עד מקרי מוות". וגם לאנטישמיות ניתן מקום של כבוד: "האם ספורט הוא לא רעל איטי כמו למשל האמנות, המדע והספרות המיוהדים? הלא צריך להילחם בספורט בתוקף כמו במלחמה ביהדות, בישועים ובאינטרנציונל? לכן יש לומר פה: הספורט הוא אנטי-גרמני", כתב עסקן בכיר באיגוד בשנות ה-20.
מצד שני, הספורט הפך בשנות ה-30 לחלק בלתי נפרד מהאידיאולוגיה הנאצית. היתה לו חשיבות עליונה בכמה תחומים: בראש ובראשונה, הכנה של גברים צעירים להיותם לוחמים כשירים, חזקים, ששים אלי קרב וחדורי מוטיבציה. שנית, כאמצעי לחיבור אל "העם הפשוט", חלק מרכזי באידיאל הנאצי. ושלישית: כאמצעי תעמולה פנימי וחיצוני שלא יסולא בפז. כך למשל, למרות האיסור על יהודים לעסוק בספורט, וסילוקם מכל אגודות הספורט, הורשו יהודים להתאמן במועדונים משלהם עד למשחקי ברלין 1936. משעברו אלה, לא היה יותר צורך בהצגה לצורך תעמולה זו, וגם המועדונים היהודיים הוצאו אט-אט מחוץ לחוק. ראשי המפלגה הנאצית לא החלו לאהוב את המשחק, אבל קלטו מהר את השפעתו: "מאה אלף עזבו מאוכזבים ומדוכאים את האצטדיון. ניצחון במשחק הכדורגל הזה נוגע לליבם של האנשים יותר מכיבוש עיר כלשהיא במזרח", אמר למשל שר התעמולה המתועב גבלס אחרי ההפסד לנבחרת שבדיה בספטמבר 1942.
1933: התקנות הראשונות
"ליישר את הספורט לפי קו רשמי"
חודשים ספורים אחרי ההשתלטות על השלטון בגרמניה בינואר 1933, החלו הנאצים בסדרת תקנות שמטרתה "ליישר את הספורט והמועדונים לפי הקו הרשמי". התאחדות ספורט הפועלים, כמו גם ההתאחדויות של הכנסייה הקתולית והאיחוד הפרוטסטנטי, וברור שגם התאחדות 'מכבי' היהודית, בוטלו ופורקו כולן. ההתאחדות המרכזית שהספיקה להתחנף לאדונים החדשים סבלה פחות ואוחדה עם הגוף הממשלתי הרשמי החדש שניהל את הספורט. על המועדונים החברים בו נאסר להחזיק חברים יהודים, וניתנה הוראה שניהול כל מועדון יועבר ל'מנהיג' חבר המפלגה הנאצית.
במקביל היו המועדונים צריכים להחזיק "שומר גחלת" שווידא קיומן של מטרות החינוך הנאצי: תורת הגזע, אחוות העם ולאומנות, עליונות העם העובד ואנטישמיות. מתפקידו היה גם לבחון חברי מועדון ולוודא הקשבה לנאומי הפיהרר ושירת המנונים נאציים. המועדונים צייתו במסירות, מי לאיטו ומי ב"פוראוסאיילנדה גהורזמקייט", מה שהגרמנים קוראים "ציות המזדרז להקדים". כלומר מי שמנחש מה תהיה ההוראה הבאה ומשתדל למלא אותה עוד לפני שהיא יוצאת.
היכן עמדו השחקנים? הם השתדלו לעצום עיניים. "ספורט ותעמולה - איפה עברו הגבולות? לא שאלנו על מה שעומד מאחור. שמחנו, כשהרשו לנו לשחק", הסביר בדיעבד פריץ וולטר, שהיה שחקן קייזרסלאוטרן מאז 1938 והפך לכוכב הכדורגל העולמי הגרמני הראשון ב-1954.
כמות המידע על התנהגות המועדונים בתקופת הנאצים עולה בהתמדה בשנים האחרונות. המועדונים וההתאחדות נותנים להיסטוריונים לחקור את התקופה. ספרים על ההתנהלות באותה תקופה ועל היחס ליהודים מתפרסמים כמה פעמים בכל שנה. למשל האלופה היוצאת והנכנסת של הבונדסליגה, בורוסיה דורטמונד.
בורוסיה היתה אחד המועדונים הראשונים שהתעסקו בכלל בנושא. אבל בדורטמונד הוחלט לתת את המשימה לדובר המועדון לשעבר ולא להיסטוריון, כך שהספר האפולוגטי שהתפרסם מרבה לעסוק בקונטקסט, בהסבר לתנאים של התקופה וליחסיות של מה שאירע. בורוסיה במקורו הוא מועדון שצמח ברובע סביב "כיכר בורזיג", הידועה אז כמרכז תנועת הפועלים והקומוניזם בדורטמונד. מעבר לכך צמח המועדון בקהילה קתולית שהתנגדה ללאומנות ולנאציזם, ומייסדי המועדון היו בכלל מרדנים שביקשו לאפשר קיום משחקי כדורגל ביום ראשון ומחוץ לתחום השליטה של הכנסייה. המסורת המרדנית, כמו גם הייחוס "האדום", יצרו הרבה מוקדי מתח בין המועדון והשלטון הנאצי.
למשל, נתנו בדורטמונד ליו"ר המועדון שנאלץ לפרוש, כי לא היה חבר מפלגה, להמשיך ולנהל אירועים במועדון. וגם "מנהיג המועדון" שהיה חבר מפלגה כנדרש, איפשר ל'גראונדזקיפר' (חצרן) שהיה חבר ידוע במחתרת ההתנגדות הקומוניסטית, להשתמש במתקני המועדון כדי לשכפל פרסומים אסורים של המחתרת. במועדון ידעו להמשיך וליצור את הרושם, שהנאצים זה "הם", ולא "אנחנו". אבל כמועדון קטן יחסית באותה תקופה, שרק בתקופת הנאצים הצליח לעלות לליגה האזורית הבכירה, גם בדורטמונד צייתו לכל הגחמות של השלטון. סילקו חברי מועדון יהודים, העסיקו "שומר גחלת", הצדיעו במועל יד, הצטרפו ל-SA (פלוגות הסער הנאציות) ושיחקו כדורגל במסגרתה, וכן הלאה. אי מילוי התנאים הללו היה גורם לסילוק המועדון מהליגה וההתאחדות, וכנראה לפירוקו. אז צייתו. כי יותר זול לגרום עוול לאחרים ולהצטרף להמון המוסת, מאשר להראות אומץ אזרחי ולשלם מחיר קשה.
המפלגה מאמצת את שאלקה
"בין כחול ולבן משתרע אפור"
אצל היריבים המרים משאלקה סיפור אחר. זו היתה תקופת הזוהר של המועדון, שהחלה במספר גביעים לפני עליית הנאצים. אבל מועדון הפועלים עלה לגדולה אמיתית והפך לשליט של הכדורגל הגרמני כשזכה בשש אליפויות גרמניה בין השנים 1934 ו-1942. שאלקה היתה ברצלונה של אז, עם משחק מסירות קצרות שנקרא "הסביבון של שאלקה" עד היום. חברי המועדון היו ברובם פולנים א-פוליטיים. אבל לכן הם לא הראו סולידריות עם התאחדות ספורט הפועלים, והצטרפו בשמחה להתאחדות הכדורגל החדשה. עבור הנאצים זו היתה מתנה גדולה. כך הם יכלו להציג את ניצחון מעמד הפועלים כהזדהות עם אידיאלים נאציים.
הנאצים שמחו להשתמש בשאלקה. אחרי ניצחונות גדולים הם ערכו קבלות פנים מפוארות ודאגו לקישור מתמיד בין המפלגה והצלחות המועדון. טובי השחקנים צורפו ל-SA והוחתמו על עצומות הקוראות למשל לצאת לבחירות הגרוטסקיות שערכו הנאצים ב-1936.
אבל בעוד ארנסט קוצורה (להטוטן עם הכדור, מכדרר בחסד ומבקיען סדרתי) נשאר א-פוליטי, חילק כרטיסי כניסה לילדים יהודיים על אף האיסור על כך, ואפילו סירב לקבל מדליית כסף משר הספורט כי טען להטיית הגמר מסיבות פוליטיות, פריץ שצ'פאן ניצל כל הזדמנות שנקרתה לידיו. מנהל המשחק המחונן של שאלקה קיבל לידיו חנות בבעלות יהודית לשעבר שעברה 'אריזציה' בסכום פעוט, והפך לבן בית ובעל ברית של העסקנים הנאצים.
בשאלקה היה ליהודים חלק חשוב במועדון. רופא השיניים ד"ר איישנגרין היה ממלא מקום היו"ר, לראש מחלקת העיתונות קראו נתן. שני קצבים יהודיים היו מאושיות המועדון: לאו זאואר, שצבע אפילו חזיר בכחול ולבן, צבעי המועדון, לכבוד חגיגות אליפות בשנות השלושים. חוץ מזה הוא מימן לקוצורה הכוכב שיעורי נהיגה והעסיק אותו לאחר מכן כנהג, כדי שתהיה לו משכורת בסיסית.
בעוד שההנהלה ישבה אצל זאואר, הלכו השחקנים אחרי האימון תמיד לקצב אוגוסט קאהן, ואכלו אצלו נקניקיות. עד 1938 היה תלוי אצל קאהן בחלון הראווה שלט: "הייתי חייל בחזית ואני בעל מדליית הכבוד צלב הברזל דרגה ראשונה". אבל אז כבר לא היו במועדון חברים יהודים וחנויות יהודיות הוחרמו. איישנגרין פרש עוד לפני שייאלץ לעשות זאת, ואחרי ליל הבדולח הבריח את משפחתו לאנגליה ומשם לארה"ב. הקצבים נרצחו שניהם במחנות ריכוז, כמו גם שחקן הנוער ארנסט אלכסנדר.
בגלל הקישור של שאלקה לנאצים, היה המועדון לראשון שנתן להיסטוריון לחקור לעומק את התנהגות המועדון באותה תקופה. התוצאות פורסמו והפכו לחלק מהמוזיאון של הקבוצה, אבל גם לספר בשם "בין כחול ולבן משתרע אפור". ההיסטוריון ד"ר שטפן גוך סיפר שלא מצא בשאלקה רשעים גדולים, אבל גם לא גיבורים. היומיום תחת שלטון הנאצים היה מלא בשטח ביניים אפור, האזור הנוח להימצא בו. היהודים, כמו בכל מקום, הוצאו מן הכלל. "זה היה האפרטהייד שלידך", אומר גוך.
תנועת ההתנגדות של באיירן
"באיירן מינכן - מועדון של יהודים"?
מועדון אחד דווקא נודע בהתנגדות שלו לנאצים. מועדון משני, השני בגודלו בעיר מינכן: באיירן. "מועדון של יהודים" הוא כונה בעיר, ודי בצדק. המועדון היה ליברלי ופתוח, והעסיק שחקנים ומאמנים זרים, ביניהם ג'ים מקפרסון הסקוטי, לאו ווייס ההונגרי וקלמן קונראד הצ'כי (שני האחרונים יהודים). בין מייסדיו היו יהודים: המאמן שהביא למועדון אליפות ראשונה בתולדותיו ב-1932, ריצ'רד דומבי, היה יהודי. את שער הניצחון הבקיע כוכב הקבוצה אוסקר רוהר, שנאלץ מאוחר יותר לברוח מהנאצים שרדפו אותו כמתנגד משטר.
יותר מכל היה המועדון ידוע בשל נשיאו האגדי לאורך השנים, קורט לנדאואר, יהודי כמובן. כשנאלץ לנדאואר לברוח מפני הנאצים לשווייץ, באה הקבוצה לז'נבה, ערכה לכבודו משחק ידידות והעניקה לו את ההכנסות. מאוחר יותר חזר לנדאואר ויצר את הבסיס לבאיירן החדשה, שצמחה בשנות ה-60 לאחד המועדונים המפוארים בתבל. בינתיים התנקמו הנאצים במועדון. מינכן 1860 היה מאז ומתמיד, כמועדון שהחל כחלק מאיגוד ההתעמלות, הבית של הנאצים. בינתיים, היריבה העירונית באיירן הידרדרה למעמקי הליגות הנמוכות.
אבל למרות הדימוי היהודי, ולמרות שהצליחו במועדון למנוע מהגרעין הנאצי שמתרכז במחלקת הסקי להשתלט עליו, אין לבאיירן על מה להתגאות. כי במועדון הורידו את הראש, ומילאו אחרי ההוראות של ארגון הספורט הנאצי. זה לא פשוט להראות אומץ מול המון מוסת, להיחשד בחוסר פטריוטיות וכמי שרוצה לעזור לאויבים לחבל במדינה. הרבה יותר קל לעצום עיניים, לא להסתכל לצדדים, ולקוות שהכל יהיה טוב, מתישהו. זה הכי אנושי: אין רשעים, אין גיבורים. רק שטח אפור אחד גדול.