"סא"ל אייזנר הרביץ גם לי", מקונן רון מייברג, עתונאי-מהגר היושב שנים רבות במיין שבארה"ב אך אינו מצליח, אויה, להיפטר מהמבטא המסגיר את מוצאו הישראלי.
מייברג מעדיף להצהיר כמי שבמקור הוא בעצם מצרפת על מנת שלא יזוהה רחמנא ליצלן כישראלי בסופרמרקט אבל בעיתון שבו הוא מועסק, הוא כותב באנגלית "דברי הבל (?) מיותרים על חג הפסח" ומקווה שבכך הוא קונה לעצמו את העולם הבא (מטאפורה, ידידי). בעברית לא היה כותב את הדברים אפילו "תחת איומי אקדח" אך במיין, היה הכסף תמריץ טוב ככל הנראה, לכתיבת ההבלים האלה. לא, מר מייברג, איננו קונים את "המעשה הפטריוטי" הזה שלך.
שנותיו הרבות מעבר לים גרמו למר מייברג לראות אותנו, הישראלים, כפי שאנו מצטיירים בעיניו של הציבור שבתוכו הוא חי. עד כאן ברור, זה קורה לכל מי שמנסה להיות יהודי בביתו וגרמני בצאתו (זוכר?).
ברור גם שמייברג אינו רואה עצמו מצטרף לעדת המגדפים את ישראל ועל כך אין לנו אלא להוקיר לו שלמי תודה, אלא שהיינו מבקשים ממנו בכל לשון של בקשה לחסוך מאתנו את נסיונותיו להרביץ בנו את תורת האתוס האמריקני, המשחרר על נקלה מרגלים רוסיים אך מקשיח ליבו (כפרעה בשעתו - הנה לך הצעה לכתבה לפסח הבא) כלפי מרגלים לישראל.
כמו כן אנו מבקשים להפסיק ולהשתמש כלפינו, הישראלים, במטבעות לשון אמריקאיות ( "החלטות מקארתיסטיות"), כשאנו מבקשים למנוע כניסה לארצנו מכאלה שאינם מסתפקים בגידופים גרידא אלא אוחזים באלימות של ממש: ראה המשט התורכי והמטס האירופי, ראה התהלוכות בשטחים של אותם "שוחרי שלום", המשתייכים לחבורות טרור נאציות והכל בגיבוי צילומים המוטסים במהירות לכל רחבי תבל.
ואם כבר מדברים על החלטות שרירותיות בכניסה לארצנו (הקטנטונת והמוקפת אוייבים, כן, כן), שמא כדאי להתעכב מעט על הליכי הכניסה ההזויים הנקוטים ע"י השלטונות האמריקאים מאז 11/9 בשערי המולדת החדשה שלך? כל תייר המבקש לבקר באמריקה הגדולה , עובר בדיקות מדוקדקות על-ידי פקידי רשות אמריקאים זעופי פנים כאילו היה לפחות חשוד בביצוע פשע מזוין; ולא עולה על דעתו של אף אחד מהם למחות או לטעון שזו התנהגות מקרארתיסטית, אף שזו בוודאי ובוודאי יכולה להיבחן על-ידי פסיכיאטרים מומחים למצבי היסטריה הישרדותית...
במיוחד כואבת הטחת ה"קוזאק נגזל" שלך כלפי המדיניות הישראלית, ולא שאנו תמיד תמימי דעים עמה (אגב, "שריף" אזורי או אחר, הוא עוד מונח אמריקאי שמקומו אינו במזרח התיכון, כמו גם "דרייב-ביי", סתם רציתי להזכיר): בימים אלה שבהם אנו מרכינים ראשינו על ששת המליונים שנרצחו ומבקשים להזכיר לעולם חזור ושנה כי שואה שכזו לא תחזור עוד לעולם, עלוב לשמוע מפיך כי אזהרות מפני הנחש האנטישמי המרים ראשו בכל אתר ואתר - לא רק באירן, גם בסופרמרקט שלך - מוגדרות על-ידך כהתבכיינות גרידא.
אתה, מר מייברג, מתגעגע לשנות ה-70, שכבר אז חיית בארה"ב, ועדיין לא נאלצת להתחפש לצרפתי. אתה גם מבקש מאתנו שלא נותיר אותך במעמד של "דייר זמני או סוג של הומלס" במולדתך החדשה, ואילו אנו איננו מבקשים אלא לשמור בכל מחיר על מולדתנו ההיסטורית. מולדת קטנה אליה חזרנו לאחר אלפיים שנה שבהם היינו כולנו הומלסים, הנתונים לפרעות והתעללויות של בני העולם החופשי והנאור שביניהם מצאת לנכון לקבוע את מושב הקבע שלך (אמריקה היא ארץ של פליטים כידוע).
לכן, מר מייברג, רצינו להזכיר לך את המולדת האמיתית והיחידה שלנו ושלך ("נמל הבית"), אף שהיא גורמת לך להתחפש ולהתבייש כל כך.
אנחנו לא נהיה עוד הומלסים לעולם, יקירי.
■ למאמר של רון מיברג: "סא"ל אייזנר הרביץ גם לי"