אתם מכירים את הסיפור על האישה שעשתה סקס על חוף תל-אביב עם נער אחד או יותר? מכירים. בטח מכירים. גם אם הייתם רוצים לברוח מהסיפור, זה היה בלתי אפשרי.
כולם מתעסקים בנושא הזה. מה זה מתעסקים? לא מניחים לעניין, בעיקר לצילומים מ"האירוע". מלפנים ומאחור, מקרוב ומרחוק, אנחנו רואים את האישה מסתובבת על החוף, חצי עירומה, מתגרה בחבורת צעירים ומקיימת יחסים עם כמה או אחד מהם.
ולמה מראים לכם את ההתרחשות הזאת כל-כך הרבה פעמים ובמגוון של אופנים וצורות? כדי לממש את זכותכם לדעת, אלא מה?
ריר על עמודי העיתון
מגדיל לעשות, כדרכו בנושאים כאלה, העיתון "ידיעות אחרונות". הוא מראה צילומים של עצם המעשה, גם מרחוק וגם מקרוב, קרוב מאוד. כן, האיברים האינטימיים מרוטשים, אבל במידה המאפשרת לנו, וזה לא מקרה, לקבל מושג לא רע בלי להטריח את הדמיון.
לא עיתון מוביל כ"ידיעות אחרונות" יחמיץ את ההזדמנות לתבל את עמודיו בסקס - ממש בצמוד לכותרות צדקניות על יום השואה ונצחיות עם ישראל. ובאמת צריך לשמח את העם ביומו העצוב כל-כך, ומה משמח יותר מסקס, אפילו חולני?
גם אמצעי תקשורת אחרים אינם פוסחים על הזדמנות להביא אל ביתנו קצת פורנוגרפיה, אבל ב"ידיעות אחרונות" אפשר להרגיש בריר הניגר על עמודי העיתון.
ניצול הנפש
זה שנים שמחכים בחלק מכלי התקשורת להזדמנות לשדר או להדפיס פורנוגרפיה לגיטימית. אישה, ללא ספק חולה, נתנה להם את ההזדמנות הזאת. מה שהתקשורת עשתה באותה אישה אינו גרוע פחות ממה שעשה הנער, או הנערים שנענו לבקשתה המוטרפת למשגל. אם הנערים (או הנער) ניצלו את גופה לספק את צורכיהם, הרי שהתקשורת ניצלה את נפשה לצרכיה שלה.
"חופש הביטוי" - זה מה שהעורכים היו טוענים לו נחקרו על-ידי המשטרה. ברור. מי יעז להתנכל לחופש לפגוע באישה כזאת? מי יסרב להגן על החופש להכניס תמונות כאלה לבתי משפחה הכוללים גם ילדים? בטח לא רשויות אכיפת החוק.
חינוך מיני
ולא נשכח את "זכות הציבור לדעת". ובאמת, אם היו רק כותבים שהיה מין על החוף, האם היינו מבינים ללא הצילומים? האם אפשר לסמוך שכל הקוראים והצופים יודעים מה זה מגע מיני? האם אין זה מחובתו של אמצעי תקשורת לחנך וללמד את ההמון הנבער מדעה ומידיעה?
למה, אם כן, המשטרה חקרה רק את הנערים שפגעו בגופה של האישה - ולא את התקשורת שפגעה בנפשה של אישה חולה ומסכנה? האם אין כאן פורנוגרפיה במסווה ציני של עיתונות? מה אתה אומר, יהודה וינשטיין?