במחצית מארס 2012 פורסם הדוח הסופי של הוועדה "להגברת התחרותיות", שאושר אתמול (א') בממשלה. הדוח מציין שהשינויים המבניים המהירים במשק יצרו פערים מסוימים בין המציאות שנוצרה בסקטור העסקי להסדרה ולפיקוח הממשלתיים. המטרות שעמדו לנגד עיני הוועדה היו, לדבריה, קידום יזמות עסקית תחרותית, יעילות הקצאת המקורות, יציבות המערכת הפיננסית, וצמיחה בטווח הבינוני והארוך. המטרות ראויות, אך האם הדרך ראויה? האם המטרות יושגו?
במציאות קיים מתח מתמיד בין הראוי לאפשרי ובין התועלת הצפויה משינוי לעלויות השינוי ולסיכוניו. זה הנושא שבדיון הציבורי. כלכלה, כידוע לנו, איננה מדע מדויק, ולכן הדיון חשוב שבעתיים. אין בדבריי כדי לומר שאין לשנות דברים, כל שאומר הוא, היו זהירים.
אני מניח שלא נרצה למצוא את עצמנו במצבה הנוכחי של ארה"ב, שלאחר שסוסי הייצור ומקומות העבודה ברחו מן האורוות, נזכרה לסגור את השער. החזרת הייצור ומקומות העבודה לארה"ב יהיה תהליך ארוך, יקר ומכאיב. הסקטור העסקי בישראל הוא אוסף של יזמים, מנהלים, עובדים ובעלי מקצוע שונים. פגיעה בכבודו של הסקטור העסקי וביכולתו לנהל עסקים, היא כמו פגיעה במערכות המנוע של האוטובוס שאמור להוביל את כולנו למקום טוב יותר. כל זאת, על רקע המשבר הפיננסי-כלכלי החמור ביותר שאירע בעולם מאז שנות ה-30 של המאה הקודמת.
גישות מסוכנות
יש לציין את שיבחה של הוועדה ושל העומד בראשה חיים שני, על שהשכילו לבטל את המלצות הביניים ביחס להתערבות החריגה בדרכי הניהול של חברות הפער ובדרכי האקזיט של הציבור מחברות אלה. במקום גישה זו בחרה הוועדה לאסור מבנים פירמידאליים מעבר לשכבה השנייה (לפירמידות חדשות) ומעבר לשכבה השלישית (לפירמידות קיימות).
גישה זו שולבה בחיזוק הייצוג של דירקטורים חיצוניים בחברות פירמידה מהשכבה השנייה ומטה. כמו-כן, יש לשבחה על שהשכילה לבטל את הניסיון לשינוי שיטת המס הקיימת ויותר מכך - אף להמליץ על תמריצי מס להקלת שינוי המבנה של חברות הפירמידה.
חלק מעניין בהמלצות הסופיות של הוועדה הן ההסתייגויות ועמדות המיעוט של חבריה. למשל, פרופ' קנדל ושריג מציעים לא לראות בחברה שהנפיקה אג"ח לציבור בלבד (להבדיל ממניות) כחברת פער.
גישתם נסמכת על כך שלא צריך להבדיל בין מימון בנקאי, מימון אג"ח פרטיות או אג"ח ציבוריות, והיא נראית ראויה. יו"ר רשות ני"ע מציע לאפשר פירמידות חדשות גם בשכבה השלישית (ולא רק בשכבה השנייה). אני סבור שגישה זו ראויה ויהיה עלינו לבחון אותה לאחר ניסיון של כמה שנים נוספות.
הממונה על התקציבים מציע להגביל את המבנה הפירמידאלי לשתי שכבות בלבד ולהטיל איסור מוחלט על עסקאות בין בעל שליטה לחברות ציבוריות בשליטתו, עסקאות בין חברות ציבוריות מאותה קבוצה עסקית וקביעת תנאי שכר למנהלים בחברות ציבוריות. זוהי גישה קיצונית שמבוססת על העיקרון "עולם ישן נחריבה". ההגנות הקיימות כיום למיעוט בחוק הישראלי נרחבות מאוד ודי בהן.
הסתייגות נוספת קוראת להפרדה חזקה יותר בין תאגידים פיננסיים לריאליים, ולהחמרת המגבלות של המשקיעים המוסדיים לחשיפה לקבוצות עסקיות ולהשוואתם למגבלות החלות על הבנקים. בהתחשב במשבר בכלכלה העולמית ובשוק האשראי המקומי, נראה כי גישה זו לוקה ב"תפסת מרובה לא תפסת", והיא מסוכנת במיוחד כשיש להקל על יכולת חברות לרכוש חברות מהפירמידות הקיימות.
הוועדה ניסתה לחפש נקודת איזון נכונה בין צורכי הסקטור העסקי למטרות שעמדו בפניה. נראה כי קיימת סכנה בולטת בגישתה של הוועדה, לפיה הדירקטוריונים בחברות הפירמידה יהפכו לדפנסיביים, שיתקשו לקבל סיכונים עסקיים ראויים המאפשרים את צמיחת החברות וצמיחת המשק.
אני מקווה שלא ייגרם שיתוק בקבלת החלטות בחברות, בדומה לשיתוק שאחז בגורמי הממשל הישראליים בביצוע שנויים והחלטות כתוצאה מעודף משפטיזציה. כידוע, השטן מצוי בפרטים ואני תקווה שהליך החקיקה יתחשב באפשרי ובמציאותי ולא רק ברעיונות משולחן השרטוטים האקדמי הנדחף על-ידי גישות פופולריות מסוכנות.
הכותב הוא עו"ד בתחום התאגידים ושוק ההון, והיה שותף לייצוג קבוצת אי.די.בי בנושא הריכוזיות