תנועת המחאה החברתית "המחנה המשותף" יוצאת למאבק ציבורי להורדת הריבית המרבית שהבנקים גובים ממשקי הבית. בראש התנועה עומדים עידן מילר ואריאל מרום. לטענתם, "(בעלות השירותים הבנקאיים) קיים סבסוד צולב מצד הלקוחות 'הרגילים' את הלקוחות החזקים והמאוגדים. מדובר בפגם מערכתי מובנה, המהווה מכשול חברתי ואחראי באופן ישיר לגידול בפערים הכלכליים.
"אנו מבינים את החשיבות של מערכת בנקאית יציבה, ומבינים שבנקים, כמו כל חברה עסקית, צריכים להרוויח. עם זאת, אנחנו סבורים כי בשל העדר תחרות בשוק האשראי למשקי בית (בנטרול שוק המשכנתאות) - חלק בלתי סביר מרווחיות הבנקים מושג כיום מעושק של הציבור הרחב והבלתי מאוגד, המשלם ריביות הגובלות בריביות של שוק אפור", טוענת התנועה.
"המחנה המשותף" מעלה שלוש דרישות:
1. להטיל מגבלה על תקרת הריבית שאותה גובים בנקים, כמפורט: ריבית מקסימום בגובה של פריים 5% על כל סוגי ההלוואות עד 100,000 שקל, ריבית מקסימום של פריים 7% על מסגרות האשראי וריבית של פריים 9% על האשראי החוץ-בנקאי. דרישה זו הועברה למפקח על הבנקים.
2. להגביל את פערי הריבית על הפיקדונות המשולמת לציבור מול ריבית הנגבית ממנו על האשראי.
3. לחייב את הבנקים למכור את אחזקותיהם בחברות האשראי שבשליטתם.
חוסר איזון
על פי מחקר שערכה התנועה, הכינו אנשיה את "מדד הדירוג החברתי של הבנקים", מדד "הנשך והעושק" בלשונם. הם בדקו את עלות השירותים הבנקאיים - מוצרי ושירותי הליבה - בחמשת הבנקים הגדולים, באגוד וביהב, והגיעו לשתי מסקנות עיקריות: הפערים בעלויות בין חמשת הבנקים הגדולים, המהווים 94% מהשוק, זניחים; קיים פער קיצוני בין ריבית זכות לבין ריבית חובה בפלח הלקוחות הפרטיים.
מהבדיקה עולה, כי עלות ניהול חשבון עו"ש למשק בית כמעט זהה בכל הבנקים - 500 שקל בשנה בקירוב; ריביות הזכות על פיקדונות לתקופה של עד שנתיים נעה בין 1.1% ל-1.2%; ריביות הטבלה להלוואות של 50 אלף עד 100 אלף שקל ולמסגרות אשראי של 10-30 אלף שקל נעות בטווח של 11%-16%, ובין הבנקים אין הבדל משמעותי.
"כשלעצמו, 500 שקל אינו סכום גבוה ביחס לשירותים אחרים (שצורכים משקי הבית), למשל ספק האינטרנט; אך העושק חבוי בריביות שאותם משלם רוב משקי הבית", אומרים מילר ומרום. "ריביות, בניגוד לעמלות, קשה יותר לחשב, ולכן נוח יותר דרך הריביות לייצר רווחים מוגזמים לבנקים על חשבון הציבור הבלתי מודע.
השניים מסבירים כי "כאשר תאגיד מסחרי נדרש לשלם ריבית על אג"ח מעל 10% בשנה, אג"ח כזה מוגדר 'זבל'. כלומר למלווים יש ספק סביר בעניין יכולת ההחזר של הלווה. כאשר בנקים גובים ממשקי הבית ריבית כזו ההגדרה המתאימה ביותר היא 'נשך', כי זו כבר לא ריבית ריאלית שניתן להחזירה". לטענתם, הפער בין הריביות על המשכנתאות שהן שוק תחרותי, לבין הריביות על מסגרת אשראי והלוואות רגילות, מצביע על חוסר איזון מובהק.
לצד שני הבנקים הגדולים, נבדקו גם אגוד ויהב; מהמחקר של "המחנה המשותף" עולה כי שני בנקים אלו זולים משמעותית במרבית הפרמטרים. כך למשל, עלות ניהול חשבון עו"ש למשק בית נעה סביב 300 שקלים בשנה; ריביות הזכות על פיקדונות לתקופה של עד שנתיים היא 1.5% ואילו ריביות הטבלה להלוואות ולמסגרות אשראי נעות בטווח של 5.5%-8.5%.
הכיוון נכון, הפופוליזם לא
המחקר של "המחנה המשותף" בעייתי בנקודות מסויימות. אנשי "המחנה המשותף" מצביעים על בעיות קיימות, אך לעיתים מנפחים אותן. המחקר שעשו אינו נסמך מספיק על עובדות ומספרים, אלא משקלל מדגם ספורדי, שמהימנותו ותקפותו אינן ברורות, דרך פריזמה אידיאולוגית בעייתית, למסקנות שנדמה כי נכתבו מראש.
העיסוק של "המחנה המשותף" בריביות ולא בעמלות נכון מאוד. אבל יש בעיה מתודולוגית חמורה במחקר שנסמך על ריביות טבלה, תוך התעלמות מכך שלתעריפוני הבנקים אין משמעות, מכיוון שהבנקים מתמחרים כל לקוח על פי נתוניו האישיים ודירוג האשראי הפנימי שלו. כך מתקבלים מספרים מבהילים.
יש פער ריביות, בהחלט יש; ב"גלובס" כבר הראינו אותו לפני חצי שנה על בסיס נתוני דוחות כספיים, אבל לא בעוצמה שמציגים אנשי "המחנה המשותף".
בנוסף, עורכי המחקר מגלים אי-בקיאות מדאיגה בעובדות ובנתונים, לצד נטייה לשפץ את המציאות. כך למשל טענו אנשי התנועה כי הם אלו שהובילו את המהלך להורדת תקרת דמי הניהול בקופות הגמל ובקרנות השתלמות. העובדות, כידוע, קצת שונות.
בקרנות ההשתלמות, אגב, התקרה כלל לא השתנתה. דוגמה נוספת היא דרישתם לחייב את בנק לאומי למכור את בנק אגוד כדי להגדיל את התחרות, צעד שנעשה לפני 17 שנה.
עונת הציד החלה
הדרישות שמציגים אנשי "המחנה המשותף" מרחיקות לכת. תוך שימוש ברטוריקה סוציאליסטית רדיקלית, הם תובעים התערבות של המחוקק כדי לקבוע ריבית מרבית בכל סוגי האשראי, להגביל את שכר הבכירים בחברות פיננסיות ולקבוע מדרג ברור בחוק של תשלום הבונוסים לעובדים.
התחושה העולה מהדרישות ומהמחקר, כמו גם מהרטוריקה, היא כי עונת הציד החלה. על הכוונת: הבנקים. די לראות את השם שבו בחרו אנשי "המחנה המשותף" לקרוא למדד שהמציאו, "מדד הנשך והעושק", כדי להבין לאן הרוח נושבת. זהו הלך רוח ציבורי פופוליסטי ומסוכן, שבו תנועות מחאה - "המחנה המשותף" היא רק אחת מהן - בסיוע כלי תקשורת מסוימים מנסים לטלטל את המערכת הפיננסית, שהיא בעיניהם אויבת הציבור.
הנגיד סטנלי פישר, כמו גם ראשי הבנקים, מבינים זאת היטב. בה בעת שהאחרונים מורידים פרופיל, הראשון - באומץ רב, יש לציין - עומד מעל כל במה, מנסה להשפיע על דעת הקהל ולעמוד מול הגל הפופוליסטי המתקרב. פישר חושש שהזעם החברתי הקדוש יופנה נגד הבנקים, ולכן מסביר שוב ושוב ש"פגיעה במערכת הבנקאות היא פגיעה ישירה בכולנו". לא נראה שמישהו מקשיב.
