פעמיים בשבוע נכנס איש בן 45 לתוך ריבוע בשטח של מספר מטרים. המטרה - לחטוף מכות. הריבוע מוקף חבלים שתפקידם למנוע נפילה אל עבר הרצפה, אבל גם למנוע ממנו לברוח.
מנהלים בכירים רצים מרתונים, וזוכים בתהילה ובכתבות מפרגנות. אבל האיש בזירה זוכה למבטי רחמים והשתתפות בצער. "חטפת טוב היום", הם אומרים לו בחדר ההלבשה. "למה אתה צריך את הדבר הזה?", הם שואלים. אין תהילה בדבר. אין ניצחונות. אין הישגים. אבל האיש חוזר. כל פעם חוטף, ושוב חוזר.
לאיש יש מאמן. בניגוד למאמנים עסקיים נודפי הצלחה, או למאמני כושר שריריים ומטופחים, רוב מאמני האגרוף מרוטים ומוכים כמו שק חבטות ישן. כולם טיפחו את יכולת הלחימה שלהם מול רחוב שלא סולח, מול משפחה שלא הבינה, ומול מתאגרפים אחרים שחבטו בהם ללא רחמים שוב ושוב, עד שהפכו אותם לחצי נכים.
הם עשו בחיים שלהם כל שטות אפשרית, וחזרו על הטעות הזאת אין ספור פעמים. ובכל זאת הוא המורה של האיש הזה, כי הוא לא מלמד אותו אגרוף, הוא מלמד אותו את אומנות החיים. דרך מכות.
אין דרך טובה יותר ללמוד על אומנות החיים מאשר להיכנס לזירה קטנה שבה מישהו אחר מנסה להוריד לך את הראש ואין לאן לברוח. באגרוף לכל מכה יש משמעות, לכל טעות יש מחיר, כל הצלחה היא זמנית. בכל פעם שמסתיים אימון, האיש, באצבעות דואבות, רושם את התובנות. והנה כמה לדוגמה:
הפחד מלקבל אגרוף לפנים הרבה יותר גרוע מהאגרוף עצמו. כמו בחיים, כל מי שייכנס לזירה יחטוף מתישהו אגרוף לפנים. הרבה מהנכנסים לזירה, או לזירת החיים, עושים הכול כדי לא להיפגע, ולכן לא מסוגלים לנצל שום הזדמנות. האגרוף מלמד אותך שאגרוף לפנים הוא הכרחי להשגת מטרות. חוטפים וממשיכים קדימה.
כשאתה בזירה, תן רק את כל מה שיש לך - באגרוף יש בעצם רק שתי החלטות: לעלות לקרב, או לא. מתאגרף שיהסס ולא ייתן את כל הנשמה שלו ירד באלונקה. המתאגרף שמולו ידע מיד לזהות את החולשה וינצל אותה. מוזר שבחיים כל כך הרבה מאיתנו נכנסים לתוך קרבות ללא ההבנה שרק המחויבות לתת את הכול, יכולה להביא לניצחון.
אל תגיב למכה שקיבלת עם אותה מכה. באגרוף יש עניין מוזר. כאשר אתה מקבל מכה, באופן אינסטינקטיבי הגוף שולח לעבר היריב את אותה מכה בדיוק. הדבר הופך אותך, כמובן, לצפוי ופגיע. זה קורה לנו גם בחיים. על כל עלבון שקיבלנו אנחנו מחזירים באותו מטבע. אנחנו תמיד מתכוננים למלחמה הקודמת. אגרוף מלמד אותך לפעול לפי המטרות העתידיות שלך, ולא להגיב למכות שקיבלת בעבר.
אל תעצור באמצע הקרב כדי להצטלם למזכרת. לאחר קומבינציה מוצלחת לעבר גופו של היריב, יש נטייה רווחת לעצור לרגע כדי לקבל תשואות מקהל מדומה. זה המקום שבו מתאגרפים רבים חוטפים את הנוק אאוט. הקרב לא נגמר עד שהוא נגמר. היריב יכול לחזור אליך בשבריר שנייה ולהפוך אותך מדוגמן למקרה סיעודי. גם בחיים אנחנו חוגגים ניצחונות מהר מדי, כשהמערכה רחוקה מסיומה.
תהיה רפוי. אגרוף עובד רק כשהגוף משוחרר. כשאתה מנסה להיראות חזק אתה בעצם תפוס, חסר גמישות ובסופו של דבר - שביר. גם בחיים אנחנו נוהגים להשקיע הרבה יותר אנרגיה ממה שצריך כדי לבצע את המשימה, מתעייפים ונופלים.
לפספס במילימטר או במטר זה אותו דבר. באגרוף, כמו בחיים, יש רק לפגוע או לפספס. אין פרסי ניחומים על מכה שכמעט פגעה, מבחן התוצאה הוא היחיד שקובע.
המשל על יאיר לפיד
אגרוף היום לא באופנה, וזה בסדר. אבל הוא האומנות האמיתית. לא סתם סופרים כמו המינגווי, במאים כמו סקורסזה ועוד רבים, ראו בו את המטפורה החזקה ביותר של החיים. הם שאבו ממנה השראה, ובמקרים רבים אפילו עסקו בה בעצמם. אומנות האגרוף היא מורה חסר רחמים, הממחיש לך את האמת של החיים ומלמד אותך שיעורים אכזריים, אך הכרחיים. ולכן פעמיים בשבוע אני מגיע לחטוף. מגיע לי.
ועוד מילה על יאיר לפיד. הרבה אנשים שחצנים וחסרי הבנה לעגו ללפיד על תבוסתו מול מתאגרף אימתני בנוק אאוט מהיר. רק מי שעלה לזירה, ואפילו רק לקרב אימון, מבין את האומץ המדהים שהיה לו לעלות להילחם מול קיר הבטון הזה.
רק מעטים מבין העוסקים באגרוף אוזרים תעוזה לעלות לקרב אמיתי. יאיר לפיד עלה, והפסיד ליריב עדיף, אבל מבחינתי הוא הוכיח שהוא ראוי להתמודד על כל דבר שירצה. אחרי קרב כזה, הכול קטן עליך.