"בעבר נטו לתאר את התקשורת כ'שחקן חיצוני', המתבונן מן הצד, מדווח ומפרש בעבור הציבור", אומר ד"ר רפי מן, מבית הספר לתקשורת במרכז האוניברסיטאי אריאל וחבר מערכת "העין השביעית". "היום כבר ברור שהפרדה כזו אינה קיימת. אמצעי התקשורת נוכחים בכל מקום, ואת רוב המידע על מה שמתרחש מקבל הציבור באמצעותם. הם אינם הקוון שנמצא מחוץ למגרש, אלא חלק מההרכב שמשחק על המגרש".
סקר שערך מכון המחקר פאנלס עבור "פירמה", מגלה שהציבור רואה בתקשורת אחראית כמעט לכל התרחשות משמעותית בציבור הישראלי, שלא לומר אשמה. המחקר נערך בקרב 300 משיבים, המהווים מדגם ארצי מייצג של האוכלוסייה היהודית בישראל, באמצעות פאנל המשיבים האינטרנטי Panel4all. "אין דרך למדוד בצורה מדויקת כזו את מידת ההשפעה של אמצעי התקשורת על תהליכים מסוימים בישראל או בכל מדינה דמוקרטית אחרת", אומר מן, "אבל היום ברור לכל שאמצעי התקשורת, הישנים והחדשים כאחד, ממלאים תפקיד כה משמעותי בחיינו עד שהם משפיעים ברמות שונות על ההתנהלות בפוליטיקה, בכלכלה, בתרבות, במשפט. ולמעשה בכל תחום".
אם שואלים את הציבור הישראלי, מבין מכלול הבעיות הקולקטיבי "מנצח" הקיטוב החברתי. 45% ממשתתפי הסקר סבורים כי התקשורת אחראית במידה כזו או אחרת לתחלואים בתחום. 35% רואים בה אחראית ברורה לבעיות במערכת הפוליטית, ואילו 30% נותנים לה "קרדיט" בהידרדרות המצב הביטחוני. באופן מובהק, מעניין לציין, גוברת הנטייה להאשים את התקשורת בקרב צעירים ובקרב דתיים.
נניח שהתקשורת שמאלנית
שלל המרואיינים סביב הסקר הזה מאמינים שהציבור יודע על מה הוא מדבר. "ברור שלתקשורת השפעה על קבלת החלטות בכל התחומים", אומר איש "ישראל היום" דן מרגלית. לדבריו, "מי יותר ומי פחות. התקשורת לא מכריעה בהחלטות האלה, אבל מחדדת או מעצימה מגמות. היא לא יכולה להוציא את הציבור לכיכרות, אבל כשקיים רצון עמוק של חלק מהציבור לעשות זאת, התייחסות התקשורת תשפיע על ממדי התופעה".
לדברי רפי מן, "צודקים מי שמטילים על התקשורת אחריות מסוימת לקיטוב החברתי. האשמה העיקרית מוטלת על הממשלה, אבל התקשורת תורמת לכך בדרכה. זה לא פלא שעידן הטלוויזיה המסחרית אצלנו החל בהכרזתו של אלכס גלעדי על 'מסעודה משדרות'. אמצעי התקשורת - אצלנו כמו במקומות אחרים בעולם - קשורים בדרך כלל למרכז, לאליטות, ועל כן מתעלמים או מתבוננים בהתנשאות על הפריפריה ועל הקבוצות החלשות. בכל זאת אפשר לתת יותר תשומת לב לנושאים החברתיים, לא רק לתורים בעת חלוקת המזון לנזקקים ערב חג".
בולטת מכל זירת הבחירות: 65% מאמינים שהתקשורת משפיעה בפועל על תוצאות הבחירות בישראל, ורק 7.7% סבורים שהיא נטולת השפעה בתחום. "ברור שמאפייני התקשורת משפיעים על השיח הפוליטי", מסכים מן, "במיוחד הטלוויזיה, שאינה מאפשרת דיון מעמיק בסוגיות מהותיות, אלא גוררת את הדיון לסיסמאות קצרות וקליטות. אבל זו תופעה המוכרת ברחבי העולם, בעיקר בהשפעת ארצות הברית. אמצעי התקשורת הם 'שחקנים פוליטיים' גם כשאינם בשליטת מפלגה, לא ניתן לדבר על פוליטיקה ותקשורת כשתי ישויות נפרדות. במציאות שבה אין מפלגות אלא פרסונות, הבוחרים מקבלים הכרעה לפני בחירות על פי מי ומה שראו בטלוויזיה".
ח"כ אורי אורבך, יו"ר סיעת הבית היהודי ולשעבר איש תקשורת, משוכנע שהתקשורת אכן משפיעה באופן דרמטי על הזירה הפוליטית, לא רק כמגיבה לאירועים, אלא על האירועים עצמם. "אני לא מתייחס לתקשורת כאל דבר חיצוני לאירועים", הוא מסביר, "הכל מעורבב - כל צעד פוליטי לוקח בחשבון מראש את ההשפעה שתהיה בציבור, והציבור ניזון מהתקשורת. ההשפעה היא בעיקר על דימוי של פוליטיקאים, התקשורת אולי לא קובעת איך הם יצביעו, אבל הנוכחות התקשורתית מאוד משמעותית".
עם זאת, מסביר אורבך, "כשמדברים על תוצאות הבחירות, הנושא מורכב יותר: "נניח, בהקצנה, שכל התקשורת שמאלנית - יכולה להיות לזה גם תגובה הפוכה של מצביעים. ההשפעה היא לא רק בתוכן, אלא בפוזיציה".
התגייסות לטובת אנשים
עמית סגל, כתב חדשות 2 בכנסת, לא מופתע מהנתונים. "בגלל העיסוק הרב בנושאים פוליטיים שאנחנו שקועים בהם", הוא אומר, "יותר מעסיק את הציבור אם התקשורת משפיעה שם או לא. צריך להפריד בין בחירות לבחירות ולהגדיר מה זו השפעה. חלקים גדולים בתקשורת נוטים לכיוונים מסוימים במפה הפוליטית, מה שלא משקף את הציבור. זו תופעה לא תקינה, ויש לה משקל. התופעה היותר מטרידה היא ההתגייסות לא לטובת אידיאולוגיה אלא לטובת אנשים, כשאמצעי תקשורת מסוימים עובדים לטובת מועמד, ואני ממש לא מדבר רק על 'ישראל היום'. מלכתחילה יש פוליטיקאים שלא מקבלים הזדמנות הוגנת".
בזירה הכלכלית המצב בעייתי יותר, טוען סגל. כאן חוסר ההשפעה, העולה גם מממצאי הסקר, הוא-הוא הבעיה. "במשך שנים התקשורת תרמה תרומה מכריעה להעצמת פערים כלכליים", אומר סגל, "ראשית, משום שהיא נשלטת בפועל על ידי בעלי עסקים, ושנית בשל הסגידה המטורפת לכל מה ש'עושה כסף'. מעולם לא היה דיון כלכלי אמיתי, וגם היום רק כלי תקשורת מסוימים עושים את זה. גם מי שנושא סיסמאות סוציאליסטיות לא עושה את עבודתו. דיון אמיתי אם צריך להעלות או להוריד מסים לא קיים פה. פוליטיקאים יכולים להתקדם במערכת הפוליטית בלי שתהיה להם עמדה בנושאים כלכליים, ומי שכשל בעבודתו במשך שנים הם העיתונים הכלכליים. בעוד כתבים פוליטיים עשו חיים קשים למרואייניהם, כתבים כלכליים לא עשו זאת".
גם מן, אגב, סבור כי "הגלוריפיקציה התקשורתית של אנשי עסקים מצליחים העדיפה להתעלם מן המחיר הכלכלי והחברתי של סיפורי ההצלחה, ששילמו ומשלמים עובדי המעמד הבינוני והשכבות החלשות".
השופטים קוראים עיתונים
השפעת המדיה על הכרעות משפטיות היא נושא שנוי במחלוקת במיוחד. על פי ממצאי הסקר, מייחסים 37% מהציבור השפעה תקשורתית להחלטות בתי המשפט בישראל, ורק כשליש סבורים שהיא אינה קיימת. סגל סבור כי הסיקור התקשורתי עשה רק טוב לבתי המשפט: "נושאים כמו איך ממנים שופטים, מה הדילים, ההתייחסות לא רק לשורה התחתונה של הפסיקה, אלא גם למדיניות - אלה חדשות טובות מבחינתי", הוא אומר.
עם זאת, מעניין לראות כי במקרה מתוקשר במיוחד, כמו משפט קצב, סבור רוב הציבור - 54% - כי ההחלטה להרשיע את הנשיא לשעבר הושפעה מהמתחולל בזירה התקשורתית.
"העיסוק בשאלה הזו היפותטי לחלוטין", טוען ברוך קרא, הפרשן המשפטי של חדשות 10, שליווה וחשף כמה מהפרשיות הבולטות בתחום בישראל. "שופטים הם אנשים שחיים בחברה, קוראים עיתונים, יש להם דעות ויצרים כמו כל אדם אחר - היתרון הוא שהכרעת הדין צריכה להיות מנומקת, ועם הנימוקים צריך להתמודד, בסופו של דבר. להגיד שהשפיעו על משפט קצב היא אמירה כללית ואולי לא אחראית. האם כל מערכת הראיות היא כיסוי ליצרים האפלים של השופטים? בסופו של דבר, יש טקסט מנומק וגם אותו אפשר לבקר, אבל אפשר להתמודד עם זה.
"איפה בכל זאת יש בעיה? כשאנחנו עוברים מהשלב של הכרעת דין לגזר הדין. בענישה כל נושא התקדימים המשפטיים קטן יותר ושיקול הדעת של שופט בישראל מאוד רחב. אפשר למצוא פערים גדולים מאוד בין שופטים, וכאן יש יותר סיכוי שבאמת יש השפעה חברתית-ציבורית. אבל השפעה כזו אינה מדידה, ולמעשה לא בטוח שזה רע. שופטים מושפעים מערכים שגדלו עליהם בבית, מעמדות פוליטיות - טבעי שיהיו מושפעים גם מהשיח הציבורי".
ההנחה, אגב, תואמת את ממצאי מחקרה של ד"ר ענת פלג, לשעבר כתבת המשפט של קול ישראל, לפיהם אכן קיימת השפעה כזו על רמת הענישה בישראל ועל התנהלותם של שופטים ועורכי דין - אולם לא נמצא אישוש לטענות בדבר השפעה על עצם הכרעות הדין והקביעות מי אשם ומי זכאי. "יש הגזמה רבה בסקר בהצגת כוחם של אמצעי התקשורת בעניין קצב", טוען מן. "מדובר בעבירות פליליות, עדות וראיות, ואין לשכוח שמדובר באזרח מספר אחת במדינה ובמעשים חמורים. אם לתקשורת יש, כביכול, השפעה כזו, איך קרה שגם חיים רמון, שזכה לרוח גבית חזקה מצד עיתון מרכזי כ'ידיעות אחרונות', הורשע?".
"התקשורת משפיעה פחות על בתי המשפט", סבור מרגלית, "במשפט קצב השפעתה הייתה גדולה מדי, אבל לא מכרעת, ודאי לא אחרי שהשופט ג'ורג' קרא סגר את הדיונים בפני התקשורת והציבור". ואילו סגל מזכיר כי "אין יקום מקביל שבו משפט של נשיא המואשם באונס לא יסוקר בהרחבה".
לא יודעים כלום
גם הזירה הביטחונית הממודרת אינה יעד מבוצר מבחינת הציבור. 30% סבורים, כאמור, שלתקשורת דריסת רגל בהידרדרות המצב הביטחוני, ואילו 36% סבורים שהתקשורת עשויה בהחלט להשפיע על תקיפה אפשרית באיראן. מנגד, רק 24% סבורים שהיא השפיעה על ההחלטה לתקוף בעזה לפני כחודשיים. כך או כך, ניתן לומר בוודאות: לעומת כמה נושאים אחרים, מיוחסת לתקשורת השפעה מועטה יותר בתחום הזה.
"זה לא שאין עיסוק בנושאים הביטחוניים", אומר סגל, אומר סגל, "זה לא טאבו; אנחנו קוראים היום יותר דעות נגד מתקפה באיראן, יותר מבכל נושא אחר. אבל קיימת בעיה קשה בסיקור הנושא - אנחנו פשוט לא יודעים כלום. אף מערכת מפקחת לא ממלאת את תפקידה, המערכת הפוליטית מאוד מבוזרת והמערכת הביטחונית לא. מעט מאוד כתבים יכולים להגיד את עמדתם בלי חשש ומורא, וכלל לא בטוח שהקוראים פנויים לשמוע ביקורת על מערכת הביטחון בעתות חירום - וכאלו לא חסרות כאן, לצערנו".
בולט במיוחד חלקה של התקשורת, כפי שנתפס על ידי הציבור, בשניים מהאירועים התקשורתיים הבולטים בשנה החולפת: 78% סבורים שהתקשורת השפיעה מהותית על שחרור גלעד שליט, ו-83% מייחסים לה חלק של ממש בהתפשטות המחאה החברתית בקיץ 2011.
"יש משהו מצחיק בזה שאומרים ששני אלה הם הוכחה לקיומה של תקשורת אלטרנטיבית", אומר סגל, "אם יש הוכחה לכוחה של התקשורת המסורתית - כאן בדיוק היא נמצאת. אם העיתונים הגדולים לא היו פותחים יום אחרי יום בכותרות ענק, לא היו מגיעים 30 איש לשדרות רוטשילד".
סוגיית שליט נתפסת אולי, בניגוד לאירועים רבים אחרים, כסמן חיובי במפת החדשות. אולם גם כאן לא נחסכת ביקורת מעצם ההשפעה התקשורתית. "בלי התקשורת הישראלית גלעד שליט לא היה משוחרר", פוסק סגל נחרצות. "חמש שנים ההצעה על השולחן לא השתנתה, רק העמדה הישראלית. הייתה כאן הטיה ברורה לטובת כניעה לטרור - אין דרך אחרת להתייחס לזה, גם אם סבורים שזו כניעה מוצדקת. מי שהחיה את הנושא והתעלם באופן מוחלט מסוגיית המחיר הוא התקשורת הישראלית, וזו בהחלט לא שעתה היפה".
"אפשר להתווכח אם עסקת שליט הייתה מהלך נבון או לא", מסכם מרגלית, "ואולי מוקדם מדי להסיק מסקנות, מפני שטרם אירעה חלילה החטיפה הבאה, אבל אין ספק שהתקשורת מילאה תפקיד מכריע בקבלת ההחלטה לקבל את ההסכם עם החמאס, ודעת הקהל הושפעה למשך תקופה ארוכה מהעמדה הזו".
ומה בעניין ליף פינת רוטשילד? "המשתתפים בסקר צודקים", אומר מן. "ללא הסיקור התקשורתי הנדיב, המחבק, התומך, מי היה יודע מההתחלה שכמה צעירים הקימו אוהל או שניים בשדרות רוטשילד? אמצעי התקשורת חיבקו את המחאה הזו והעניקו לה העצמה רבה משום שלא היה מדובר במחאת פריפריה כמו זו של ואדי סאליב ב-1959 או הפנתרים השחורים ב-1971, אלא במחאה של המרכז. הבעיות שהעלו ראשי המחאה הן הבעיות של מרבית העיתונאים בישראל, והתחושה הייתה שזו עמדתו של חלק ניכר מהציבור".