כיוון שכולנו הפכנו בשבועות האחרונים למומחים לפסיכיאטריה פופולרית, אני מרשה לעצמי לצאת באבחנה משלי על מצבה הנפשי של התקשורת ולרשום לה ליתיום 300 מיליגרם לטיפול בהפרעה דו-קוטבית (המוכרת למרבית צופי "האח הגדול" מקרב קוראי "ידיעות אחרונות" בשם "מאניה-דפרסיה").
אני לא מתיימר לתפוס את מקומו של ד"ר אילן רבינוביץ', אבל אסתייע בחוויה שהוא עבר בשבועות האחרונים לצורך הדיאגנוזה הרפואית.
סיפור "האח הגדול" הוא סיפור מעניין מאין כמוהו וגם חשוב, בעיקר אם בוחנים לעומק את תפקודה של הפסיכיאטריה (מה שפוספס לחלוטין), אבל נוגע לקבוצה מצומצמת של משתתפי תוכניות ריאליטי ולפסיכיאטר אחד, שסגולותיו המקצועיות הפכו לשם דבר בזכות תוכנית רדיו לילית ושובל של שמות מטופלים מפורסמים.
בסמוך ל"פרשת 'האח הגדול'" של "ידיעות", פרסם עיתון "הארץ" ערב הפסח תחקיר מרתק ומטלטל מאת יאיר אטינגר (גילוי נאות: חבר יקר), שמערב את בכירי הפסיכיאטריה בארץ, עסקני חסידויות קיצוניות וסגורות, וארון התרופות הפסיכיאטרי של עולם הישיבות. בתחקיר אטינגר מגולל סיפור כמעט דמיוני על פסיכיאטרים שרושמים תרופות נוגדות דיכאון (SSRI) לאברכים שנתפסו מאוננים או חוטאים במשכב זכר.
ככל הנראה, הם לא אובחנו כדיכאוניים - איך בכלל אפשר לאבחן כשהאברך מוכנס אל חדרו של הפסיכיאטר שלוב זרוע עם משגיח הישיבה - אלא שאחת מתופעות הלוואי של משפחת ה-SSRI היא פגיעה בחשק המיני, והפסיכיאטר ירשום מרשם בהכירו בכך שהוא משתף פעולה עם משגיח הישיבה, שמבקש להחזיר לתלם את צאן מרעיתו שיצרו גבר עליו. ליתיום, כך רמזו פסיכיאטרים, ניתן לנשים שביקשו להתגרש מבעליהן או כאלה שחפצו לצאת בשאלה, בטענה שהן חוות מאניה.
בתחקיר הובא ראיון עם מנהל המחלקה הפסיכיאטרית בהדסה, שהודה במתן כדורים בנימוק שהוצאת זרע לבטלה תגרום לאברך קונפליקט נפשי מול בוראו, והוא, הפסיכיאטר, רק מונע ממנו נזק נפשי עתידי גדול עוד יותר (בנקודה הזאת היפוקרטס רשאי להתהפך בקברו). חרדים העידו כיצד דחפו להם כדורים בישיבה והם ירקו אותם בשירותים, וכיצד רפואת הנפש מגויסת למשטר את "החוטאים". בקיצור, סיפור מזעזע עם תובנות עגומות על מקצוע הפסיכיאטריה והחברה החרדית, שמונה מעט יותר אנשים ממשתתפי "האח הגדול".
כשהפסיכוזה משתלטת
"הארץ" הסולידי פרסם את הסיפור בערב החג, כשהעיתונות כולה לוקה בטפשת חגים ועל פולואפים אין על מה לדבר, ואילו "ידיעות" ליווה את הסיפור בקמפיין שלם שנמשך ימים ארוכים. אפשר לטעון שעורכי "הארץ" קברו סיפור בכישרון רב, אבל נדמה שאפשר ללמוד מהסיפור הזה משהו רחב יותר, על התנהלות התקשורת בעידן של "או סקנדל או פסטיבל".
רק קמפיינים מאסיביים מאריכים את חיי המדף של סיפור עיתונאי מעבר ליממה. קרב "ידיעות" נגד קשת, קרב על הרבה כסף ואגו, הפך את "האח הגדול" לסיפור החודש, הדרת נשים החזיקה בראש המצעד במשך שבועיים תמימים, ועל כולם מאפיל הקמפיין לשחרור גלעד שליט.
הבעיה היא לא עם המאניה, אלא עם הדפרסיה, כמובן. שנייה אחרי שקמפיינים מוסרים, הטיפול העיתונאי בנושאים הללו נפסק כמעט לחלוטין.
הדרת נשים לא פסה מהעולם, אבל זה כבר לא מעניין. כש"האח הגדול" יעלה בעונה חדשה מי בכלל יזכור את הכדורים של רבינוביץ'. התקשורת שמתאפיינת בהיעדר טיפול מתמשך ומעקב אחרי נושאים, כבר רצה לקראת סחורה חדשה עם אריזה מרשרשת וצלצולים.
אחת מתופעות הלוואי של המאניה התקשורתית היא הפסיכוזה שמשתלטת על הדיון הציבורי והופכת אותו לקשקשת אמוציונלית. ועדת החינוך של הכנסת זימנה את פליטי "האח הגדול" לדיון בהול בממצאי קמפיין "ידיעות אחרונות", מה שהפך את ערוץ 99 לכמה שעות לערוץ הנצפה ביותר, את חברי הכנסת למומחי פארמה ומדרוג, ואת הדיון כולו לבדיחה גרועה. הצביעות חגגה גם בהודעות הבהולות שהוציא משרד הבריאות על חקירה צפויה ושימוע לפסיכיאטר, בשעה שעשרות תיקים בחשד לרשלנות רפואית שהסתיימה במוות מתבררים במשך שנים בוועדות המשמעת.
מיותר לציין כי ממצאי תחקיר "הארץ" לא הזיזו לאיש, לא בכנסת ולא במשרד הבריאות (משרד שנשלט על ידי סגן השר ליצמן מחסידות גור, זו שמוזכרת בכתבה כמחזיקה במלאי הגדול ביותר של תרופות פסיכיאטריות שחורות המחולקות בצורה מבהילה לאברכים). ככה זה, השפעת הקמפיין פגה באותה מהירות כמו השפעת הציפרלקס שנזרק לאסלה בשירותי הישיבה.