עצמאות כלכלית, לפי ההגדרה החביבה עליי, היא היכולת לשמור על רמת החיים - גם אם תיפסק ההכנסה ממשכורת. היא חביבה עליי למרות, או אולי בגלל, שהיא אומרת שלעולם, אבל לעולם, לא אגיע לעצמאות כלכלית. לא אני ולא אף אחד שאני מכיר.
כולם אנשים שעובדים קשה, מרביתם מרוויחים טוב, וזה לא עוזר להם בכלום. כ-40% ממה שנקרא מעמד הביניים הצהירו בסקר שנערך לפני פחות משנה כי לא יוכלו לעמוד בהוצאה פתאומית ובלתי צפויה של אלפי שקלים בודדים מעכשיו לעכשיו. חלקם פשוט לא יעשו זאת, חלקם ייכנסו לבור, הלוואה רודפת הלוואה.
כלומר, רובנו רחוק מעצמאות כלכלית. כי בשביל עצמאות כלכלית צריך הרבה - ואני מקווה שאתם רושמים את זה - כסף.
אבל עצמאות כלכלית היא לא רק החודש הבא, היא גם העתיד הרחוק. היא סוג של תקווה. אם תרצו, היא ניסיון נואש לשמר סדר חברתי מוכר ההולך ועובר מן העולם, סדר שבו ההורים עובדים ומצליחים לשים משהו בצד בשביל עצמם ובשביל הילדים.
זרמי עומק ושינויים טקטוניים
דור ההורים והסבים שלנו הצליחו לעשות את זה גם ממשכורות צנועות, וחלקם אף נהנים מפנסיה מספקת. לנו אין הרבה סיכוי. הרי גם אם תצליחו לחסוך 2,000 שקל בחודש למשך 20 שנה - עניין לא טריוויאלי כלל וכלל גם לזוג המרוויח משכורות מעל לממוצע במשק - תישארו עם כחצי מיליון שקל.
גם בהנחה האופטימית, הכמעט לא מציאותית, ששום דבר יוצא דופן לרעה לא קרה ב-20 השנה האלה שיאלץ אתכם לשבור את החיסכון - אם יש לכם שני ילדים, זה לא יספיק להם להרבה. וזה עוד לפני שאתם עצמכם יצאתם לפנסיה, והפנסיה של הדור שלנו, לאט-לאט אנחנו מבינים את זה, הולכת להיות לא משהו בכלל.
ומצד שני, היא הולכת להיות ארוכה, ארוכה. הגיוני יותר יהיה לחסוך לעובד סיעודי מאשר לדירה חדשה. וכל מי שעיניו בראשו יודע שזה לא הולך להשתפר בעתיד הנראה לעין. התרחיש האופטימי יהיה להשאיר את האף מעל למים ולהתפלל שלא יהיו גלים גבוהים.
זה לא אנחנו, וזה לא משהו שעשינו לא נכון. יש פה משהו גדול מאיתנו, מגמות עולמיות, זרמי עומק, שינויים טקטוניים. כל הקונספט של מנוחה ונחלה כבר לא תופס. העתיד הכלכלי של רובנו עומד בסימן שאלה גדול. נצטרך לעבוד עד שניפול, ואת ילדינו נשלח את העולם בלא הרבה יותר מטפיחה על השכם. זה לא משאיר הרבה תקווה, ובלי תקווה אין חזון, ובלי חזון אין עצמאות.
מרבית האוכלוסייה חיה איפשהו על הספקטרום שבין היד לפה. אוגרים שרצים על גלגל בתוך כלוב רק בשביל להישאר באותו המקום. מרביתנו לא יכולים שלא לעבוד, ועובדים יותר ויותר תמורת משכורות שנותנות פחות ופחות. חוסכים פחות ופחות לימים שיהיו שחורים יותר ויותר.
רובנו רואים מיעוט קטן הזוכה לעצמאות כלכלית מהסוג שלעולם לא יהיה לנו, וכועסים. חוסר התקווה הזה, חוסר הסדר הפתאומי הזה, אלה הדברים שעמדו שעמד בבסיס המחאות של מעמד הביניים. בדיוק זה שראה את הוריו מקבלים דירה מהסבים, בעצמו קיבל מעט אם היה לו מזל, ומבין פתאום שלו עצמו לא יישאר מה לתת.
מאחר שזו מחשבה כל-כך מדכאת ומדכדכת, הדחקנו את זה. אבל הדבר יצא מאיתנו בכל זאת בתור זעקה מעודנת יותר נגד יוקר המחיה. במקום לזעוק נגד העתיד, זעקו נגד ההווה. התחלה טובה, אבל זה לא יכול להספיק. זעקה ודאית תישמע לבטח גם בחודשים הקרובים.
וככה אנחנו, בין הפטיש לסדן. מצד אחד, עתיד לא ברור והווה שרק הולך ומתייקר, הולך ומתנכר. מהצד שני, תרבות צריכה כמעט אכזרית שעושה הכול כדי שתבזבז - סליחה, תצרוך - במקום לחסוך.
עבור יותר ויותר מאיתנו, עצמאות כלכלית היא אפילו לא אופציה. זו התחושה הלפעמים מעורפלת ולא ברורה שעמדה בעומק כמה מהמחאות האחרונות, התחושה שעצמאות כלכלית כמעט שאינה אופציה.
אפשר לקרוא לזה גם חוסר ניידות חברתית. בישראל של השנים האחרונות, גורלך נקבע כמעט מראש. וגם כאן, זה לא חייב להיות בגלל משהו שעשית נכון או לא נכון, מספיק איפה שנולדת ולמי. זה משהו גדול ממך.
עצמאות כלכלית - או במילים אחרות, הרכוש שמאפשר אותה - הייתה פעם, עד לא כל-כך מזמן, המובן מאליו. החיים היו מן שלבים שאתה מטפס בהם עד לעצמאות הכלכלית המובטחת. זו הייתה המטרה, והיא עשתה את הטיפוס לשלו יותר, בטוח יותר.
פתאום היא איננה, ובלעדיה נשאר רק טיפוס מפרך לשום מקום. אתה יכול לחסוך 2,000 שקל בחודש למשך 20 שנה במאמץ לא קטן ולהישאר בלי כלום, אז בשביל מה? העצמאות הכלכלית עמדה בבסיס הסדר החברתי. היא הייתה ככל הנראה הדבר הראשון שהלך לאיבוד כשהוא קרס.