מה גורם למשפחה להתנתק מכל העוגנים הרשמיים של חייה - בית, עבודה, מוסדות חינוך, שכונת מגורים בפתח תקווה - ולצאת לדרך לא ברורה, בקרוואן ברחבי הארץ? הרבה ייאוש, כנראה, וגם תחושה של חוסר יציבות במקומות הקבועים שבהם היא נטועה.
גם חוסר יציבות כלכלית, חוסר יציבות חברתית ובעיקר תחושה עמוקה של חוסר שייכות אמיתית ושל רצון לשנות - אם לא את פני החברה כולה, ודאי שאת החיים שלהם.
אבל גם פני החברה כולה הם סוג של יעד, כנראה: לפחות החלקים שלה המחוברים אונליין לרשת, ושלהם מוצעת האפשרות לעקוב באופן שוטף אחר קורותיה של משפחת שלו - יעל, עמית, וילדיהם אודליה, אלבי ונעמי.
המסע הלא-לגמרי-מתוכנן מתועד בדף הפייסבוק המשפחתי, שיצא לדרך בתחילת אפריל וצבר עד כה קרוב ל-3,000 עוקבים. עמית, שמגדיר את עצמו כמי ש"גידל עם השנים איבר נוסף שנראה כמו מצלמה", מצלם בדבקות כל מה שקורה ומעלה סרטונים משורת המפגשים שמתגבשת לאיטה עם מקומות, אנשים וקבילות ברחבי הארץ.
מה שהתחיל להגדרת בני הזוג "ממקום פרטי של 'נמאס לנו', של צורך לעשות מעשה" - הפך לפרויקט בשיתוף שני חברים, עורך תוכן ומפיק, המלווים את המשפחה מרחוק במסעם. גם קרן "אבי חי" זיהתה את הפוטנציאל לדרמה, לעניין, לתסריט ישראלי-חברתי-נוקב שקורם עור וגידים ומתגבש למלים ותמונות, ותרמה סכום מסוים. עם זאת, מדגיש שלו, "משפחה בדרך היא מסע עצמאי, ללא שיוך פוליטי או מטרת רווח".
לרדוף אחרי הזנב
"אנחנו חיים כאן. זה הבית שלנו", פותח שלו, במאי במקצועו, את נאומו לאומה בטרם יציאה למסע. "אנחנו כמו כולם. עובדים קשה, משלמים מסים, משתדלים לשמוח עם מה שיש. יש לנו בית שכור, מינוס קבוע, הלוואה מתקתקת, רכב קטן. אנחנו נלחצים על הבוקר, מתעייפים כבר בצהריים, שותקים קצת בערב, ישנים חזק. לא זוכרים חלומות. תכל'ס, זה לא מה שחשבנו שיהיה כשהקמנו משפחה".
יעל, גננת בעשור האחרון, מתארת בפוסט אישי את השיחה הלילית שהפכה את הפנטזיה שלה על חיים אחרים ל"יאללה" אחד גדול. כזה שוודאי חשוף גם ללא מעט ביקורת, תהייה ודאגות - אבל כמעט הכרח קיומי ב"מעבדה של החיים" שבה מתקיימת היא ומשפחתה.
"לא היינו נאיבים", מסביר עמית, "אבל לא חשבנו שנמצא את עצמנו רודפים אחרי הזנב של עצמנו, בלופ אינוספי. אנחנו לא גומרים את החודש, לא רואים האחד את השני, לא רואים את הילדים - ומפה לשם הזמן טס ופתאום אנחנו כבר בני ארבעים, שלושה ילדים - והאמת, נמאס. נמאס לנו להשלים עם המצב הזה. עם זה שאנחנו מתרגלים לחיות כמו עבדים מודרנים, שאנחנו שולחים את הילדים למערכת חינוך שפושטת את הרגל, שאנחנו מביטים סביב, קוראים עיתונים וקולטים שאנחנו חיים במדינה צינית, שהערך העיקרי בה הוא כסף. שאין בה מקום לחלשים, לזקנים ולנכים - וככל שהזמן עובר, המצב רק מחמיר ומקצין, הפערים רק הולכים ומתרחבים, ואנחנו מסתכלים קדימה וקולטים שאין ממש עתיד. לא העתיד שאנחנו רוצים לילדים שלנו.
"אנחנו לא יודעים לאן אנחנו נוסעים. וגם לא כמה זמן זה ייקח. אנחנו רק יודעים דבר אחד - איבדנו את הדרך. כי אם נמשיך לחיות ולגדל ילדים ככה, זו פשוט דרך ללא מוצא".
את המחאה החברתית בקיץ האחרון הם מציינים כאבן דרך לקראת ההחלטה הדרמטית - כזו שתחילתה בתקווה אמיתית, וסופה בהעמקת הייאוש.
מזמינים את כולם להציץ
"קיץ 2011 חלף עבר לו", מסבירים בני הזוג שלו, "ולא נראה שמצאנו את הטיפול לחברה החולה שלנו, והחלום המשותף של בית, משפחה, של עתיד לילדים, בורח לנו מבין האצבעות. אז החלטנו שמספיק. שהגיע הזמן לעשות מעשה".
ובינתיים, הם מנסים בעיקר להתרגל למציאות של חמישה אנשים בחלל אחד, ושל ספונטניות מהולה באי-ודאות. ההכנות ליציאה היו רבות וממושכות, וגם תוך כדי תנועה צצות הפתעות הדורשות התמודדות לוגיסטית - מתקלות מכאניות ועד קשיי הסתגלות של הילדים. אלה אמנם העידו בימים הראשונים על שעמום קשה ללא שגרת יומם וחבריהם, אולם עם הזמן הם מתרגלים לאווירה החדשה ולאטמוספירה המשפחתית המעט שונה.
ומה לגבי מסגרת חינוכית? הלימוד המשמעותי יתגבש עם המסע, מסבירים ההורים, תוך ניסיון להשלים חלק מהתכנים שיפסידו במוסדות החינוך הפורמליים.
רשימת התחנות מסתמנת כמגוונת: מבת עין בגוש עציון ועד הקיבוצים נתיב הל"ה ונגבה. הדרך בתחילתה, והמשפחה קוראת לישראלים באשר הם לעניין אותם בביקור - ואף זוכה ללא מעט הצעות והזמנות.
"לא יצאנו לדרך כדי לעשות טיול עם הילדים", הם מסבירים על גבי דף הפייסבוק, "יצאנו כדי שיהיה לנו פה מקום שנוכל להיפגש. ואנחנו מזמינים אתכם להזמין אותנו: אם יש לכם סיפור מרתק, רעיון פורץ דרך, דרך חיים ייחודית - כל מה שיכול לעורר ולרגש את הציבור, אנחנו כאן בשבילכם".
ועדיין, מסבירה יעל, לצד החזון החברתי, התקוות הן בעיקר אישיות: אני מקווה שמשהו יקרה למשפחה שלנו", היא אומרת, "שנלמד איך לחיות באופן שיותר ממצה את החיים".