גדלנו, עזבנו את הבית והקמנו משפחה. חצינו את הקו מעמדת הילדים של אבא ואמא לעמדת הורה המגדל את צאצאיו. אבל האם שינוי הסטטוס מתבטא גם מבחינה כלכלית? נראה כי ניתוק חבל הטבור אינו משימה קלה, ולא מעט מהמשפחות הצעירות היום, כבר בעשור הרביעי לחייהן, מסתמכות על עזרה מההורים.
מחקר שנערך עבור "גלובס" על-ידי מכון המחקר פאנלס, באמצעות פאנל המשיבים האינטרנטי Panel4all, מגלה כי רבע מהצעירים בני 30-40 מקבלים סכומי כסף מהוריהם - בסכומים משתנים (8%) או בכאלה שנעים בין טווחים שונים: 4.3%, לדוגמה, מקבלים עד 500 שקל בחודש מהוריהם; ואילו 1.3% - מעל 3,000 שקל באופן קבוע. מעל 70% מבני גילאים אלה נשואים עם ילדים או מגדלים ילדים עם בן-זוג.
האם אלה שאינם מסתייעים בהוריהם אינם זקוקים לכך, או שמדובר בסך-הכול באילוצים? 40% מעידים כי אינם זקוקים לעזרה מההורים. אלה, אולי, קרובים יותר להגדרה "עצמאים כלכלית". 44% אחרים מעידים כי להורים אין יכולת לסייע באותו אופן, גם אם התמיכה נדרשת.
ומה חלקם של ההורים בסיוע ברכישת דירה? על-פי ממצאי הסקר, מתגוררים כיום 54% מבני 30-40 בדירה בבעלותם, ו-37% בדירה שכורה. מבין אלה שרכשו דירה (86% מהם בעזרת משכנתא), רק 30% הצליחו לעשות זאת ללא עזרת ההורים.
סיוע סביב אירועים גדולים
על-פי הסקר החברתי האחרון של הלמ"ס, 38.8% מבני 30-40 מתקשים לסיים את החודש ללא מינוס. אם בעבר זו הייתה קבוצת הגיל המבוססת ביותר, בעקבות תהליכים שהתרחשו בעשורים האחרונים, מדובר כיום באחת מקבוצות הגיל שנמצאות בסיכון כלכלי גבוה: גיל הנישואים התאחר, יוקר המחיה עלה, שוק העבודה הפך לבטוח פחות, והשכר נשחק. זהו למעשה העשור שבו לרוב מתרחשים מרבית האירועים המכוננים (והיקרים), והתוצאה חקוקה בסטטיסטיקה. כתוצאה מכך, פונות רבות מהמשפחות לסיוע ההורים.
"ניתן להצביע על כך שלאחר לידת הילד השני יש עלייה בכמות הפניות להורים בבקשה לעזרה", אומר גיל אורלי, מנכ"ל "יבולים ייעוץ כלכלי", "משום שבשלב זה העלויות מכפילות את עצמן, והתייקרויות הריבית מתחילות להיות מורגשות גם הן באותו פרק זמן".
מנתוני "יבולים" עולה כי הנקודות המרכזיות שבהן הורים מסייעים למשפחות הצעירות הן סביב אירועים גדולים: במימון החתונה, בקניית הדירה תוך מתן סכום ממוצע של 150 אלף שקל, בקניית הציוד לקראת הלידה הראשונה וכן בקניות לנכדים ובמימון חופשות משפחתיות.
"רוב ההורים לוקחים על עצמם את העלויות הללו או לפחות את חלק מהן", מרחיב אורלי, "ועל-פי הערכותינו, בכ-64% מהמשפחות יש מעורבות כלכלית של ההורים בצמתים החשובים, גם במחיר של לקיחת הלוואות. מבין 36% הנותרים, יש גם הורים רבים שהיו שמחים לסייע לילדיהם, אך מצבם הכלכלי אינו מאפשר להם זאת".
נתינה ללא גבול
ההסתמכות על עזרת ההורים מגיעה בווריאציות שונות. כש-א' (35) החליט סוף-סוף כי ביכולת משפחתו, המונה 4 נפשות, להחליף את הדירה השכורה בדירה משלהם באזור השרון, היה ברור לו שחלק גדול מהסכום הראשוני ימומן על-ידי הוריו. ההורים אינם עתירי-ממון ומקוטלגים כ"מעל לממוצע", אבל מבחינתם אין ספק שלשני ילדיהם הם יעזרו במידת האפשר בקניית דירות ובמימון הלימודים. "במקום להוריש לילדיי את מה שיש לי, אני מעדיפה לראות אותם נהנים מזה", הסבירה האם.
מ' (38), אם חד-הורית לתאומות, הבינה שהוריה לא יוכלו לתמוך בה כלכלית לקניית בית, ולכן, בהחלטה משותפת, עקרה חזרה לבית הוריה המרווח במושב יחד עם בנותיה הקטנות.
במשפחתה של ל', הסיוע מצד ההורים בא לידי ביטוי בהעברה כספית קבועה של כמה אלפי שקלים לחשבון מדי חודש. אף שהיא ובן-זוגה משתכרים לא מעט גם ללא התמיכה, המינוס בחשבון עדיין אינו זר להם.
גם אם חלק ניכר מההורים שמסייעים לילדיהם מאמינים כי הבעיה של הילדים טמונה בגובה הכנסתם, וכי על-ידי הגדלת ההכנסות יוכלו לסייע להם לצאת מהמינוס - ברוב המקרים, אומרים המומחים, הסיוע הכלכלי מצד ההורים אפילו גורם להחמרת המצב ולנזק כלכלי לשני הצדדים: בעוד שהילדים מסתמכים מראש על התוספת ומבזבזים גם אותה - ההורים מקטינים את החסכונות שלהם שיוכלו לסייע להם לאחר שיפרשו. הרצון לסייע לילד ברור ומובן, אולם המומחים מאמינים כי נתינה בלי גבולות היא פצצה מתקתקת.
"גם במקרים שבהם המצב הכלכלי של ההורים מקשה עליהם להמשיך ולספק את התמיכה", מסביר אורלי, "הם עושים מאמצים רבים ונכנסים לחובות כדי להמשיך ולסייע לילדים".
לדעתו, מי שיבחר לשלוח את הילדים לייעוץ ואימון כלכלי שיאפשר להם למצוא את הדרך הנכונה להתאזן בסוף החודש, יסייע יותר לילדיו.
לדבריו, "יש לזכור כי דור ההורים, בני ה-50-60, מתמודד עם בעיה משולשת: הצורך לכלכל את עצמם, לסייע לילדים לפחות עוד עשור ולדאוג להוריהם המזדקנים. על רקע של עלייה רצופה בתוחלת החיים, הבעיה הולכת ומעמיקה".
איפה הכסף?
מחאת הצרכנים בקיץ נבעה בין השאר ממצוקת הדיור ומהקושי לרכוש דירה בישראל. היועץ העסקי צביקה ברגמן, מחבר הספר "חינוך פיננסי", סבור כי ניהול כלכלי נכון בשלב מוקדם היה מוביל למצב אחר.
"לצעירים אין כסף לקנות דירה, וזו עובדה, אבל זוג בני 35 שנכנס למעגל העבודה בגיל 25, צבר במשותף 20 שנות עבודה - ומכאן שהם יכלו לחסוך מאות אלפי שקלים. לאן נעלם הכסף? איך נוצר מצב שאין להם הון עצמי ראשוני לדירה? אז נכון שלקנות 4 חדרים בתל-אביב זה יקר, אבל דירת 3 חדרים בעיר הסמוכה לתל-אביב בכמיליון שקל הייתה אמורה להיות בהישג ידם במובן של הון ראשוני למשכנתא. מעבר ליוקר המחיה, אחריות אישית והתנהלות פיננסית הם הבסיס לבניית הון ראשוני והם מחייבים הפחתה ברמת החיים. במציאות של ימינו, אי-אפשר גם ללבוש לקוסט, גם לאכול סושי וגם לחסוך כסף לדירה".
ברגמן מתייחס לתהליך קבלת ההחלטות שנובע מ"הלב" ומ"מה יגידו": "הרי זוג צעיר יכול לסיים חתונה עם רווח של 40 אלף שקל, ובמקום זה הרבה נשארים עם הפסד של 100 אלף שקל. הבורות הפיננסית נובעת מהאווירה שזה לגיטימי. חינוך פיננסי היה מנטרל את האגו ואת ההחלטות שבאות מהלב".
ד"ר יאיר לוריה, מחבר הספר "כלכלת בית" ויועץ עסקי וכלכלי, תולה את הגירעון התקציבי האופייני כיום למשפחה המתהווה ב-3 אפיונים מרכזיים: ראשית, חוסר היכולת להעריך את רמת ההוצאות השוטפות בשל ריבוי הערוצים של הוצאת הכספים (כרטיסי אשראי, הוראת קבע ומזומנים). "נוצר מצב שבו המשפחה מעריכה שהיא מוציאה פחות ממה שהיא מוציאה בפועל", הוא מסביר.
שנית, מציין לוריה את רמת החיים הגבוהה ואת תרבות השפע אליה נולד הדור הזה. "זה דור שמתעקש לגור בגוש דן, דור שיוצא ומבלה בלי סוף, ושבכל משפחה יש שתי מכוניות גם אם לא צריך. ובעיקר, זה דור שלא מוכן לצמצם ולפגוע ברמת החיים שלו".
נדבך אחר אליו הוא מתייחס הוא "נכונות בינונית להתאמץ במקום העבודה - כך שאנשים מרוויחים פחות ממה שהם יכלו אילו היו מתאמצים".
3 הגורמים הללו, לדבריו, מובילים לצריכה קבועה הגבוהה מההכנסות, ומכאן לגרעון מצטבר הנע סביב 10,000 שקל לחודש. על רקע זה, מסביר לוריה, העזרה מההורים היא דווקא מקור מימון לגירעון התקציבי של המשפחה המתהווה.
- האם התמיכה הכלכלית של ההורים מאפיינת את המנטליות הישראלית, או שהיא נפוצה גם בעולם?
לוריה: "בעולם זה קיים אבל בממדים נמוכים יותר. הסיבה לכך היא יוקר המחיה בישראל, הכולל הוצאות דיור גבוהות ורמת חיים גבוהה, לצד נכונות של ההורים לתת. באירופה יש פחות ילדים למשפחה הממוצעת, ולכן יכולת התמיכה היא אחרת".
"כמעט תמיד זה נגמר בכי רע"
עזרת ההורים, לדברי לוריה, "עשויה לעיתים להוות סיכון להורים. בגיל 70, רמת החיים של ההורים אינה כרוכה בהוצאות גבוהות באופן כללי, כך שילדיהם צורכים ומוציאים יותר מהם; ההורים מוציאים פחות על עצמם ומסייעים במימון רמת החיים של ילדיהם.
"ומה ההשלכות לטווח הארוך? כאשר מתחילה הידרדרות רפואית במצבם, לרוב מגיל 75 ואילך, ערוץ המימון לילדיהם הולך ונסגר. ההורים לא לוקחים בחשבון מראש שבשלב מסוים הם יצטרכו את כספם בכדי לממן את עצמם, ואז מגיע מצב שעלויות המחיה של ההורים נופלים על הילד".
בשלב זה הילדים מגיעים לגיל 40 ללא עצמאות כלכלית. לדבריו, "ל-70% מהמשפחות בטווח הגילאים הזה אין עצמאות כלכלית, וזוהי פצצה מתקתקת".
גם בארגון "פעמונים" מדברים על תופעה רחבת-היקף: "אני נתקל יותר ויותר במקרים שבהם בני-זוג שהגיעו לליווי אצלנו מגלים כי הם מסתייעים בסכומים לא מבוטלים מההורים", אומר יוני כהן, יועץ מקצועי בארגון. "תופעה מדאיגה זו מביאה איתה הרבה כאב ראש, ולא אחת גם כאב לב. הילדים הורגלו לחשוב שלהורים יש תמיד כסף ושהסיוע לא ייפסק ולא אמור להיפסק לעולם.
"ההורים, מצידם, דואגים לילדיהם שלא מצליחים לסגור את החודש, ומדאגה כנה זו מרגילים אותם לסיוע שעלול להיות חרב פיפיות. כשההורים יוצאים לגמלאות או נקלעים בעצמם למצוקה כלכלית, לא תמיד הם יכולים להמשיך את הסיוע וזקוקים לכסף להישרדות שלהם".
"ככלל", אומר כהן, "יש לחלק את העזרה מההורים לשניים: הוצאות שוטפות וחיסכון לילדים (ולנכדים). כשמדובר בהוצאות שוטפות אנחנו נכנסים להרגל בעייתי מאוד, שבו בדרך-כלל מדובר בצד אחד שנותן, או נותן יותר מהשני - ומניסיון רב-שנים, זה כמעט תמיד נגמר בכי רע. מתגלעות מריבות, נוצרים מתחים בין בני-הזוג ובינם לבין הוריהם וכן בינם לבין אחים אחרים. למשפחות המפתחות תלות בסיוע הכלכלי דרוש שינוי מהותי של הרגלי ההתנהלות".
אז מה אפשר לעשות? אוריאל לדרברג, מנכ"ל "פעמונים", ממליץ "לנסות להתמודד עם ההוצאות השוטפות בכוחות עצמכם ולהסתייע בהורים בחיסכון לילדים או בהוצאות מיוחדות נצרכות, רק לפי יכולת ההורים. כך תוכלו ליהנות מהפירות של עזרה זו בנקודות זמן חשובות".
הפן הפסיכולוגי: כסף מתורגם לאהבה
ממה נובעת הנתינה הכלכלית, וכיצד ניתן לאזן אותה עם טובת הילדים? "נתינה כספית אינה שונה מכל נתינה של הורים לילדים. כסף לעתים קרובות מתורגם לקשר, לאהבה, לאכפתיות ולדאגה", אומרת יהודית רובינשטיין, פסיכותרפיסטית קלינית ממכון פ.י.ה ומנהלת פורום אתר zap doctors.
"ההורים סיפקו לילד את צרכיו בגיל צעיר ורואים את הנתינה כהמשך הקשר. השאלה אינה אם לתת או לא, אלא אם הנתינה מקדמת או רק מספקת את הנחוץ והחסר, וזהו הבדל מהותי מבחינתי: נתינה כדי למלא חוסר, מגדילה את ה'אין', ונותנת הרגשה של מחסור שהבוגר לא מסוגל למלא בכוחות עצמו.
"נתינה כדי לאפשר קידום כלכלי או מקצועי היא עזרה לצורך ההתפתחות העתידית של ילדינו. כאן נשאלת שאלת המידתיות, ואני מציעה לפעול לפי העיקרון של לתת כדי לעודד ולתת אפשרות, אבל להשאיר מקום למאמץ אישי, לתכנון אישי ולמאבק".
- האם הנתינה היא צורך של ההורים יותר מאשר של הילדים?
"נתינה כספית לעתים מתפרשת כקשר ואהבה של ההורה לילד. ההורים זוכרים את הקשיים שלהם ורוצים לחסוך אותם מילדיהם.
"המלצתי היא לזכור שאותו קושי הוא שעזר להורים להתבגר ולימד אותם התנהלות פיננסית עצמאית. עם זאת, נתינה לילדים היא ההמשך הבסיסי של הקיום ושמירת ההמשכיות הבין-דורית, ומכאן שהביטחון שאפשר לקבל עזרה לעתים קרובות חשוב יותר מהעזרה עצמה".
