לגור ברחוב הזית זה די סטנדרטי, ודאי ברחובות הרצל, ז'בוטינסקי או בן-גוריון. מדובר אמנם באישים שבלעדיהם לא היו שמות עבריים לרחובות בישראל, אבל כמה מרגשת יכולה כבר להיות הזמנת פיצה לרחוב גולדה מאיר? הזמנת אינסטלטור לרחוב האהבה, לעומת זאת, זה סיפור שוודאי מצית לכמה מהקוראים את הדמיון. להיפגש על ספסל ברחוב הקסם נשמע כמו דייט רומנטי מהסרטים, שלא לדבר על קניית חלב במכולת של רחוב פרפר נחמד.
תהליך בחירת השמות לרחובות בישראל הוא עניין פורמלי באחריותה של ועדת שמות רשמית בכל יישוב. לפעמים הנושא נוגע בעצבים חשופים בחברה הישראלית, וויכוח סביב שם של רחוב אף מגיע לכותרות; ולפעמים שינוי שם של רחוב עולה כי יש כמה אזרחים יצירתיים שחשובה להם שורת הכתובת בתעודת הזהות.
תושב יצירתי כזה הוא בניה בן-נון, המתגורר בשכונת עין כרם בירושלים זה למעלה מארבעה עשורים. בתחילת שנות ה-90 הקפיץ בן-נון את בתו לחברתה, ונדהם לגלות כי אחד הרחובות נקרא על-שמה של אשת אחד מחברי המועצה. גם בעין כרם עצמה, שעד אז רחובותיה היו רק ממוספרים, קראו לאחד הרחובות על-שמו של אביו של אחד התושבים. בן-נון הפשיל שרוולים, והחל לפעול למיפוי הרחובות בשכונה הציורית - אחרי שקיבל מנדט משכניו ומוועד השכונה, כמובן.
"המצאתי 38 שמות בשכונה", הוא מתגאה. "עבדתי מול נציג העירייה שהיה אחראי על הנושא והביא את הרשימה לאישור ועדת השמות. בהתחלה הוא מחק לי חצי מהרשימה כי השמות היו קיימים כבר בחלקים אחרים בעיר, והיו גם מקרים שבהם הוא התווכח, למשל כשרציתי לקרוא לדרך המובילה לחורשה בשכונה 'דרך הרומאים'. הוא אמר שזה לא יעבור כי הרומאים היו צוררים. גם בעמק התימנים הוא עשה בעיות; מדובר באזור שהגיעה אליו קבוצה גדולה של תימנים, וכך המקום נקרא בפי התושבים. הוא אמר לי, 'השתגעת? אחר כך גם המרוקאים והפולנים ירצו רחובות על-שמם'. אמרתי לו שיבוא איתי ויראה שזה באמת עמק של תימנים. אחד התימנים הידועים בשכונה אמר לו, 'אם זה לא עמק התימנים אני חותך לך את הצמיגים' וככה הסתיים הוויכוח".
השם המיוחד ביותר מבחינת בן-נון נוגע ל-97 מדרגות שמובילות מעמק התימנים לכיכר הקסטל, שם מצויים בית כנסת וכנסייה. באופן די מתבקש, בן-נון כינה אותן מדרגות גן עדן. תימן הרי קרויה עדן, והכנסייה ובית הכנסת נחשבים למקום שבו נפש האדם נקשרת עם היושב במרומים. את הקלאסיקה של לד זפלין בן-נון דווקא לא מכיר.
מאז אותה החלטה, מי שגר בבתים שלצד המדרגות גר באופן רשמי בדרך גן עדן. פנינה עין-מור, מורת דרך באגודת עין כרם ותושבת המקום, מכירה את המדרגות הללו היטב: "כשיורדים בהן זה באמת גן עדן, אבל כשעולים זה גיהינום", היא צוחקת. "כשאנחנו עושים משחק משימות בעין כרם אני אומרת למטיילים שהם צריכים לספור את המדרגות כדי להקל את העלייה. אבל אלה מדרגות מאוד ציוריות, ובעיקר בחודשים פברואר-מארס הן מדהימות ביופיין. זו גם פינה מנותקת, ולכן זוגות אוהבים מגיעים למדרגות כי זה נורא רומנטי. יש גם כמה סיפורי זימה על תושב רב פעלים ששבה את הלב להרבה נשים שגרות בקצה המדרגות והם נפגשים באמצע - אבל זה כבר לא לעיתון".
פרט למדרגות גן עדן המציא בן-נון גם את שביל הצופית (רעיון של בתו) המוביל לביתו, משום קן צופיות שיש לו בגינה, את שביל הסלע ואת סמטאות היין והיקב, וכן את רחוב החומה ועוד עשרות שמות ציוריים יותר או פחות. לאחר העבודה המשותפת עם נציג העירייה, שכללה עוד כמה ויכוחים, אישרה מועצת העיר בשנת 1992 את שמות הרחובות בעין כרם, ומדרגות גן עדן נכנסו למפה.
תל אביב | שביל החלב
עד שהאנושות תעתיק את מגוריה לכוכב אחר, יש ברחוב לא ממש ראשי ולא כל-כך גדול בתל אביב כמה תושבים שמקבלים את הדואר לכתובת קצת יותר כללית מכדור הארץ - שביל החלב. בלילה הם מרימים את ראשם לשמיים ורואים בבהירות את הירח ואותו עוטפים מיליוני כוכבים בגלקסיה. אך אם לומר את האמת, לשם הרחוב יש מקור אחר. בעצם, לא מקור אלא עטינים, זנבות, וגוף מנוקד בכתמים שחורים - כי רחוב שביל החלב בשכונת נחלת יצחק נקרא על-שם הרפתות הרבות שפעלו באזור משנות ה-20 ועד שנות ה-60.
היה זה משה דיין, אז שר החקלאות, שהורה על חיסול הרפתות של נחלת יצחק למורת רוחם של התושבים. העדות היחידה שנותרה לשכונה, שהייתה אימפריית חלב מקומית ובשנות השפע סיפקה 10% ממשק החלב בארץ, היא מחלבת טרה, שהמפעל שלה עדיין ממוקם בשכונה. אבל גם היא עתידה להעתיק עצמה משם.
יוסי רוטנר (בצילום), המכונה "האנציקלופדיה של נחלת יצחק" מספר על המשפחות שהגיעו לכאן מליטא בלי שום ידע בחקלאות: "כולם התפרנסו פה מפרות, וחוץ מפרות היו להם גם לולים, תירס ובננות. יוסף זימן, המייסד של השכונה, היה איש אמיד מאוד, שקנה כמעט 500 דונם משני אחים ערבים, וחילק אותם למגרשים בשנת 1925. הוא היה המוכתר של השכונה, ונתן לתעשיינים תנאים שלא נתנו להם בשום מקום. בזמן מאורעות תרפ"ט כולם ברחו מהשכונה יחד עם הפרות, והתבצרו כמה ימים בשכונת בורכוב".
החלב זרם כמים עד שהפקידים והביורוקרטיה החלו לעשות בעיות והשכנים התלוננו על הריח.
"נכון. לימים היו בעיות עם המספוא, והיו צריכים רישיון מול השלטון הבריטי, אז כמה רפתנים הקימו אגודה בשם טרה. אבל בשנות ה-60 משה דיין החליט לסגור את החקלאות בנחלת יצחק, ויש לי המכתבים שהרפתנים קיבלו ובהם אזהרה שאם לא ישחטו את הפרות שלהם לא יקבלו פיצוי".
זה לא התקבל טוב, אפשר להניח.
"הכעס היה עצום. כולם עברו, חוץ משתי משפחות, משום שבניהן הרגישו שממש חותכים בסכין את התעשייה שהם בנו. יש סיפור יפה על משפחה אחת שהבן שלהם הפך לדוקטור בעל שם עולמי בתחום שיפור המזון לבעלי החיים. הוא מספר שהוא זוכר איך ראה את אביו בילדות מנסה לשפר את האוכל לפרות כדי שיצא יותר חלב. אחרי שהם קיבלו פיצוי על הפרות אביו הפך לאיש עני מרוד".
נווה אילן | פרפר נחמד
חובבי הנוסטלגיה ודאי ישמחו לשמוע על רחוב פרפר נחמד במושב השיתופי נווה אילן. מזכיר היישוב יצחק בץ - סליחה, טעות, יצחק בש - מספר: "עד לפני חצי שנה לרחובות בנווה אילן בכלל לא היו שמות. הכול התחיל כי לפני שנתיים נבנתה שכונה חדשה, והתלבטנו אילו שמות לתת לרחובות.
"החלטנו לקרוא לכל רחובות נווה אילן על שמות שירים ישראליים, כמו התקווה, הרעות, אל גינת אגוז וגם פרפר נחמד. קיבלנו את כל האישורים הנדרשים, וגם פנינו לאקו"ם וקיבלנו את ברכתם ופטור מתמלוגים בתנאי שנכתוב בשלטים את שמות המשורר והמלחין ונביא ציטוט מהשיר. לפני חצי שנה השלטים הוצבו ברחובות היישוב".
עם יד על הלב, הייתה התלבטות בין פרפר נחמד לעוגה-עוגה?
"לא ממש. היה בתהליך הזה צוות שהציע עשרות שמות. לא כל-כך התלבטנו, כי זה יישוב קטן, ובלי לפגוע בכבודו של אף שיר זה היה די אקראי, בלי לתת יותר מדי משקל וחשיבות. המוטיבציה לשמות נולדה בגלל בניית השכונה החדשה. עד אז לא היו שמות לרחובות, וזאת לא הייתה בעיה כי היישוב קטן, בן מאתיים משפחות. אז לוותיקים קשה להתרגל לשמות, אבל זה ודאי יותר פשוט כשיש כתובת מוגדרת".
אגב, מי שבכל זאת מעדיף את קיפי הקיפוד יכול לבקר באבן יהודה, שם ניתן לטייל ברחוב סומסום.
הרצליה | הקסם, החלום ופשרו
לא רק סיפורי תקומה וציונות מתנוססים על שלטי הרחובות; גם תרבות אפשר למצוא. בהרצליה, למשל, אפשר לפסוע ברחוב הקסם, שקיבל את שמו עם ההחלטה להקים אולפנים בעיר, ועל כן נקראה הדרך המובילה אליהם על-שם מכונת ההקרנה של אותם ימים, שכונתה "פנס הקסם". הוגי הרעיון להקמת האולפנים ולשם הרחוב היו הזוג מרגוט קלאוזנר ויהושע ברנדשטטר, הנחשבים לחלוצי הקולנוע והתיאטרון בישראל.
לחובבי הפסיכולוגיה והספרות מומלץ לבקר ברחוב החלום ופשרו בעיר. שם הרחוב מקפל בתוכו סיפור עם מיסטי שעבר מפה לאוזן במשך דורות על-גבי דורות, עד שתועד בקובץ סיפורים מאת משה ויגיסר, ממייסדי הרצליה, שטיפח תחביב מילדות ותיעד סיפורי עם ופולקלור. לאחר מותו מצא בנו, שמואל ויגיסר, את הניירות שעליהם תיעד את הסיפורים בכתב יד צפוף, והוציא לאור ספר סיפורים שכותרתו היא "החלום ופשרו".
"אבא שלי אהב סיפורים", מספר הבן. "היו לו סוס ועגלה, וקראו לו העגלון הפולקלוריסט מהרצליה. החלום ופשרו זה סיפור עם שהוא שמע מאימא שלי, חיה, ב-1959, והיא שמעה אותו מאימא שלה".
ספר לנו.
"טוב. בעיירה קטנה ברוסיה גרה אלמנה ענייה שעשתה לילות כימים לעזור לעניי עירה, טרחה ואספה נדבות כדי לחלקם. לילה אחד הופיע בחלומה סבא שלה ואמר לה, 'תדעי בתי יקירתי כי הנך חולה מאוד. בבוקר אמרה בלבה, 'אלה חלומות שווא' וירקה שלוש פעמים. כשסבא שלה חזר להופיע בחלומותיה בשני הלילות שלאחר מכן, ואמר לה לפנות לרופא בפעם השלישית, החלה להרגיש כאב קל בחזה והלכה להיבדק. הרופא המקומי אמר לה שמחלתה אינה מסוכנת, ונתן לה תרופה נגד הכאבים. לא עברו כמה ימים ושוב הופיעה סבה בחלום ואמר לה, 'בתי, אל תקשיבי לעצת הרופא המקומי, לכי לרופא של עיר הבירה. היא הלכה אל הרופא המדובר והוא אמר לה שמחלה נוראה החלה לחדור לגופה. היא נשלחה לבית החולים ונותחה, וכך ניצלו חייה. מוסר ההשכל הוא בעיקר להקשיב למבוגרים ולא לשכוח מי אתה, מאיפה באת ולאן אתה הולך".
אז אתה מנציח את הוריך, בעצם.
"נכון. הרחוב נמצא איפה שהיה הפרדס של אבי. רציתי להנציח אותו ואת אמי, אז בחרתי באגדת העם שהיא סיפרה לו, וקיבלתי אישור מוועדת השמות. לפני שאבי נפטר הבטחתי לו שאלקט את הסיפורים שאסף, כי דרכם הבנתי שלכל אחד יש הסיפור שלו ושאסור לשכוח".
הוד השרון | רחוב האהבה
ואם כבר רומנטיקה, רחוב האהבה בהוד השרון עונה בדיוק להגדרה. מדובר ברחוב קטן שבתחילתו מכולת, בית כנסת ומגרש כדורסל נטוש, בהמשכו בתי אבן קטנים, מגדל מים ישן וכיכר שנבנתה סביב עץ זית עתיק. בבית שנמצא לקראת סוף הרחוב גר אהרון שמש, יליד המקום שהוריו רכשו את האדמה מיהושע חנקין ב-1925.
למה רחוב האהבה? על שום סיפורם של רומיאו ויוליה המקומיים. "זה היה הצריף שלהם", מצביע שמש על בית קטן, כיום גן ילדים. את הפרטים המלאים על הנאהבים ממגדיאל מנדבת שמחה קליין, מצריף הראשונים בהוד השרון: מגדיאל הוקמה ב-1924 והגיעו אליה 12 מייסדים, ביניהם חיים ומינדל קולטון וחמשת ילדיהם. הם הביאו צריף שבו שלושה חדרים, שניידו באמצעות חמורים והציבו אותו על הגבעה. את החדר הבינוני השכירה המשפחה והוא נחשב ל"בית המלון" הראשון של מגדיאל. בחדר הקטן ישנו ההורים קולטון עם התינוקת מיכל, ושלושת הבנים ישנו במטבח ובפרוזדור. חיה, הבת הבכורה, הייתה בשלנית טובה, ולכן ישנה בחדר הגדול, שהפך לימים גם למסעדת הפועלים הראשונה במגדיאל.
יום אחד נכנס למסעדה גבר צעיר, מבטו הצטלב במבטה של חיה, והשניים התאהבו. העניין הוא שחיה הייתה רק בת 16, ממשפחה מיוחסת, ואילו הצעיר, מנחם איבניצקי, היה כבר בשנות השלושים לחייו, פועל פשוט. לכן הוריה הבהירו לה שהוא לא בשבילה, וביקשו לשדך לה את בנו של האופה.
בוקר אחד התעוררה האם וגילתה שחיה יצאה מהחלון באישון לילה וברחה יחד עם מנחם לצפון הארץ, שם הם התחתנו בחשאי למורת רוחה של המשפחה. הם חזרו למגדיאל לאחר כמה ימים כזוג נשוי, ובנו לעצמם צריף לא רחוק מבית ההורים.
"הייתה פה אווירה של בית קטן בערבה", מספר שמש ומבכה את מורשתו הנוסטלגית של הרחוב לאור שינויים תכנוניים דרמטיים באזור. "הייתה תוכנית שדשדשה עשרים שנה ועכשיו קיבלה תוקף, שלפיה יהרסו את הבתים הישנים של חמש משפחות ותיקות, יבנו מגדלים וירחיבו את הכביש".
כדי לקבל זווית נוספת לסיפור האוהבים שמש מוביל אותנו אל שלמה איסרוביץ' שגר בפינת הרחוב, בבית שבנו הוריו וגם הוא מיועד לפינוי לטובת בנייה רוויה. איסרוביץ' זוכר את חיה ואת מנחם גם משום שעד שבנו את הצריף ברחוב האהבה הם התגוררו בבית משפחתו: "ערב אחד אבי חזר מבית המלאכה על חמור וראה את חיה ומנחם. הם סיפרו לו שאין להם איפה לגור כי ההורים מתנגדים לנישואים שלהם, אז הוא אסף אותם והם גרו כאן כמה חודשים. אחר כך התברר שהדוד של איבניצקי קנה עבורו ועבור אחיו חמישה דונמים שיתחלקו ביניהם, אבל הם לא סיפרו למנחם, וזה הוביל לסכסוך. בסוף מנחם קיבל את החלקה ובנה את הצריף".
אל חצר ביתו של איסרוביץ' מצטרפים גם רותי ודניאל פסמניק, שעומדים על דמותם של הנאהבים. "חיה הייתה שובבה ומפוזרת, זאת הייתה אהבת אמת עד הסוף, אהבה בוערת", מספרת רותי, שמתגאה כי ברשות משפחתה נותרה עוד חלקה קטנה של פרדס".
עם כל הפרדסים האלה מסביב הייתה גם תפאורה רומנטית.
איסרוביץ': "פעם היה יותר רומנטי, אבל כמו באהבה גם זה דועך, ובעוד כמה שנים תבואי ותראי פה רק מגדלים. מה שכן, עד היום, כשאומרים שגרים ברחוב האהבה מתפלאים, חושבים שזאת בדיחה".