בית הדין הרבני האזורי באשדוד ובית הדין הרבני הגדול חרגו מסמכותם בהחלטתם לבטל על דעת עצמם גיור של נשים במסגרת הליך לסידור גט, ופסקי הדין שלהם בטלים ומבוטלים - כך קובעים שופטי בג"ץ, בפסק דין שבו נמתחת ביקורת חסרת תקדים על התנהלותם של בתי הדין הרבניים בכלל, וביחס לאישור גיורים שנעשו בבתי הדין המיוחדים לגיור, שבפיקוח הרב חיים דרוקמן, בפרט.
בג"ץ קבע כי שני פסקי דין של בתי הדין הרבניים האזוריים, וכן פסק דין אחד של בית הדין הרבני הגדול, שבהם בוטלו גיורים שנעשו על-ידי בתי הדין המיוחדים לגיור - בטלים. עם זאת, השופטים נמנעו מקביעת הוראות עקרוניות ביחס לסמכותם של בתי הדין הרבניים לדון בשאלות של גיור, וזאת תוך היענות לבקשת המדינה.
מדובר באחד מפסקי הדין האחרונים הניתנים על-ידי נשיאת בית המשפט העליון היוצאת, דורית ביניש, שתסיים בתוך חודש ימים לכתוב את יתרת פסקי דינה. עם זאת, פסק הדין נכתב ברובו על-ידי השופט אליקים רובינשטיין.
השופטת מרים נאור, שהוספה להרכב לאחר פרישתה של השופטת אילה פרוקצ'יה, הוסיפה בקצרה נוכח העובדות שנתגלו בפרשה: "לקרוא ולא להאמין. אסור שמה שקרה לעותרים יקרה גם לאחרים".
מדובר בשני פסקי דין שניתנו בבית הדין הרבני באשדוד בשנים 2006 ו-2007 על-ידי הדיין הרב עטיא, בשני תיקים נפרדים שעניינם גט, ובשניהם חרג בית הדין מסמכותו וביטל בדיעבד את גיורן של הנשים, שנעשו בבית הדין המיוחד לגיור, כ-5 וכ-15 שנים לאחר שהגיורים הללו אושרו.
על אחד מפסקי הדין הללו הוגש ערעור לבית הדין הרבני הגדול, ושם אושר פסק דינו של הרבני שביטל את הגיור, אף שבתי הדין הרבניים אינם מוסמכים לבטל גיורים שנעשו בבתי הדין המיוחדים.
השופט אליקים רובינשטיין, שכתב את פסק הדין העיקרי, לא חסך את ביקורתו מהתנהלות בתי הדין הרבניים, הן בהיבט הפרוצדורלי והן לתוכן פסיקותיהם: "ההחלטות ביסוד שתי העתירות ניתנו בהרכב שאינו כהלכה, דיין אחד במקום הרכב שלושה, ובהליך שספק רב אם הוא מתאים לנושא, תוך הכרעה בשאלות שהצדדים לא הניחו בפני בית הדין ושלא ניתנה להם הזדמנות לטעון בעניינן.
"פסק הדין הראשון ניתן בהליך לא ראוי של 'פסק דין בהמשכים' (הנימוקים ניתנו באופן חלקי ב-4 מועדים שונים, י"י) ותוך נקיטת לשון בוטה ומשתלחת שמקומה לא יכירנה בהחלטות שיפוטיות - כלפי בתי הדין המיוחדים לגיור".
תלונה שהוגשה לנציב תלונות הציבור על שופטים נגד הדיין עטיא התקבלה במאי 2007, ונקבע כי היא מוצדקת.
בית הדין הרבני קבע כי דייני בתי הדין המיוחדים לגיור הם "דיינים פסולים", שאין תוקף לגיוריהם, כי גיורה של האישה בטל בדיעבד, וכי האישה, בעלה ו-3 ילדיהם יירשמו ברשימת מעוכבי חיתון.
בית הדין הרבני הגדול אף זימן אליו לעדות את הרב דרוקמן ודייני בית הדין לגיור, ודיין בית הדין הרבני הגדול הרב אברהם שרמן אף העביר למשתתפי הרצאה שהעביר טיוטה של פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול, בטרם ניתן.
גם נימוקי פסק דינו של הרבני הגדול ניתנו בשני מועדים נפרדים. בסופו של דבר הוחזרו התיקים לבית הדין הרבני האזורי בתל-אביב, וזה קבע כי הגיורים תקפים, ושלל למעשה את תוקפם של פסקי הדין הראשונים.
בנוגע ליחסו של בית הדין הרבני כלפי בתי הדין לגיור, ציין רובינשטיין כי "על מותבים שיפוטיים, ובכללם בתי הדין הרבניים, המבקשים כי ערכאות אחרות ינהגו כלפיהם בכבוד, להפגין יחס דומה כלפי זולתם. בית הדין הרבני באשדוד לא רק שלא עמד בכללים אלה של כיבוד הדדי, אלא גם חירף את דייני בתי הדין המיוחדים לגיור, אליהם התייחס כאל 'אפיקורסים פושעים'. את השאלה אם בנסיבות תיק זה התחלל שם שמיים נותיר לדיון הציבורי, ואולם האם ניתן לדרוש מבתי המשפט לכבד מותב שאיננו מכבד, שומו שמיים, אף את עצמו?"
הפרקליטות, שהתייצבה להליך בבג"ץ, ביקשה מבית המשפט להימנע מלקבוע כללים עקרוניים ביחס לסמכותו של בית הדין הרבני לדון בענייני גיור. זאת, נוכח הכללים בנושא זה שפירסם נשיא בית הדין הרבני הגדול, בתיאום עם היועץ המשפטי לממשלה, בינואר 2010. בכללים נקבע כי בתי הדין הרבניים יודיעו ליועץ המשפטי לממשלה, והפרקליטות תתייצב בכל הליך שבו נדרשת בדיקת תוקפו של גיור.
הנשיאה בדימוס ביניש ציינה בדבריה כי "אין פגם ופסול שלא נפלו בהחלטותיו של בית הדין הרבני באשדוד, ובוודאי בהחלטתו הגורפת וחסרת הסמכות של בית הדין הרבני הגדול, שרמס את כללי הדיון הבסיסיים, את כללי הצדק הטבעי ואת כללי כיבוד הערכאות, והפגין זלזול בבתי הדין המיוחדים לגיור - שהם מוסדות ממלכתיים של המדינה. בכך זנחו בתי הדין את דרך המלך השיפוטית וההלכתית". (בג"ץ 5079/08).