חנויות רועשות מתחת הבית, מינימום מקומות חניה, הטרוגניות צבעונית של דיירים מסוגים שונים - הכוללת מבחר גילאים, מגוון משלחי יד, ואפילו כמה חרדים שמתעקשים לגור בשכונה - בכל הארץ מדובר במתכונת בטוחה ומוכחת לשכונות מזדקנות ולמחירי נדל"ן ברצפה. מזל שיש לנו את תל אביב, שמוכיחה שמדובר במתכון מנצח (ראו כתבה במוסף, עמ' 4).
בעשורים האחרונים עשינו הכל לייצר מוצר נדל"ני הומוגני וחד גוני: כל הקניונים נראו אותו דבר; כל השכונות שצצו ברחבי הארץ - תמיד תמיד בשוליים הקרובים והפתוחים של הערים - היו זהות לחלוטין.
אותם מגדלים, אותן מרפסות, אותו חיפוי קיר, ואותן עגלות יקרות על הדשא בכל יום אחרי צהריים. הנוסחה עבדה, הישראלים נהרו ל"סביונים" החדשים, ואף אחד לא רצה לגור ב"דור הישן" - מרכזי הערים בחיפה, בפתח תקוה, בנתניה.
מעבר להררי המילים שנכתבו גם כאן על המחירים המטורפים ב'עיר ללא הפסקה', תל אביב היא גם התקווה האורבנית שלנו. אזור שינקין ולב העיר, שמציגים את מחירי הדיור הגבוהים בעיר, הוא חגיגת צבעים וטעמים עירוניים. מודל שקיים בכל עיר בארץ, אבל רק בת"א הוא הפך למודל הכי יקר בעיר.
חשוב לזכור זאת לפני שמזדרזים להקים עוד שכונה של מגדלים זהים (ואנשים זהים) בפאתי ראשל"צ או נתניה.