הסיכול הממוקד של יובל דיסקיןתמונה מפחידה מצטיירת כשמצרפים את דבריו של יובל דיסקין לדברים שאמר מאיר דגן ולדברים שאומר גבי אשכנזי בשיחות סגורות: ישראל מונהגת על-ידי שני אישים שמונעים ממשיחיות ושהצליחו לאבד לחלוטין את האמון של הדרג הביטחוני הבכיר. שני אלה רוצים להוביל אותנו למלחמה ולא מתוך ציניות שיש בה איזשהו רציונל, כי אם ממניעים משיחיים שמולם ניגפים טיעונים הגיוניים.
מה גרם לו, לאיש שהמציא את הסיכול הממוקד ושמיגר את הטרור הפלסטיני, לנסות דווקא עכשיו לבצע סיכול ממוקד בתוכניות התקיפה באיראן? לא שאיפות פוליטיות מניעות את דיסקין. אין לו תכניות להיכנס לזירה הפוליטית בשנים הקרובות, אם בכלל. את מרב מרצו הוא משקיע בפרויקט עסקי, הרחק מהעין הציבורית.
בסביבת ראש הממשלה טענו כי הוא מונע מעלבון אישי. אכן, דיסקין נעלב כאשר ראש הממשלה הציע לו את תפקיד ראש המוסד ובחלוף יממה, כשהשיב דיסקין בחיוב, נאמר לו שכבר מונה לתפקיד תמיר פרדו. הוא גם נפגע כשנתניהו ראיין ראש אגף בשב"כ (המכונה ג') לתפקיד ראש הארגון ללא ידיעתו של דיסקין, ונפגע שוב כשראש הממשלה נתן לו להבין שהוא עומד למנות את יצחק אילן לראשות השב"כ, ובבוקר המינוי החליט שזה יהיה יורם כהן.
אבל ספק אם נקמה אישית היא שגרמה לדיסקין לשלוף ביום שישי את הנייר שהכין מבעוד מועד מכיסו ולצאת במתקפה ישירה כל-כך נגד נתניהו וברק. הבוז שהוא רוחש לנתניהו ולברק לא נולד כאשר נבחר פרדו לתפקיד ראש המוסד. אפשר היה לשמוע אותו בין השורות עוד הרבה קודם לכן. גם נתניהו עצמו חש לא פעם שדיסקין מדבר אליו בהתנשאות ובחוסר סבלנות. כמו אשכנזי ודגן, פיתח דיסקין חוסר אמון עמוק במנהיגות של נתניהו וברק וביכולת שלהם לקבל החלטות גורליות.
"משולש הברזל" הזה - רמטכ"ל, ראש מוסד וראש שב"כ - כבר סיכל בעבר ניסיון פזיז של נתניהו וברק להניע תוכנית התקפית שנזקה רב לאין שיעור מתועלתה. מי ששואל מדוע השלישייה הזאת לא דיברה כך בפורומים המתאימים, אינו יודע מה הוא סח. השלושה - אשכנזי, דגן ודיסקין - ידעו להציג בבהירות את עמדתם בפורומים של קבלת ההחלטות, גם כשעמדתם מאוד לא נעמה לאוזן השומעים. מחליפיהם - והכוונה בעיקר לגנץ ולפרדו - לא מחזיקים בעמדות שונות בהרבה, אבל עדיין חסרים את הביטחון העצמי להביע אותן במלוא חריפותן. חדי העין יכלו למצוא אותן בראיונות יום העצמאות שנתן הרמטכ"ל לעיתונים.
מלחמה מיותרת
העיתוי שבחר דיסקין לשחרר את הנצרה אינו מקרי: בעוד פחות מארבעה שבועות יתכנסו המעצמות לסבב דיונים נוסף עם איראן בבגדד. סביר שהאיראנים יביאו הצעה שאינה מספקת ושהדיונים יסתיימו ללא הסכמה. אז יצטרך הנשיא אובמה להחליט עד כמה הוא מקשיח את הסנקציות נגד איראן. אז גם יחלו ההתלבטויות בישראל, אם לנצל את חלון ההזדמנויות של הקיץ כדי לממש את תוכניות התקיפה באיראן.
נתניהו וברק רואים בקיץ חלון הזדמנויות לא רק בגלל מזג האוויר הנוח, אלא גם בגלל שמדובר בשנת בחירות בארצות הברית. הם סבורים שלמרות ההתנגדות האמריקנית המפורשת, בשנת בחירות יהיה חייב אובמה להיגרר לתמיכה בפעולה ישראלית נגד איראן. אם הם טועים - זו תהיה מלחמה שלא רק שלא תחסל את הגרעין האיראני, גם יהיה קשה מאוד לסיים אותה בהצלחה.
ועדת החקירה שתקום אחרי מלחמה כזאת לא תצטרך לקרוא בין השורות. על הקיר רשומות כתובות שכתבו דיסקין, דגן, אשכנזי וגם מבקר המדינה, בדוחות על מוכנות העורף. זה היה מספיק כדי להניא אנשים רציונליים מלפעול, לא בטוח שזה יספיק אל מול משיחיים. אבל דברי דיסקין מספקים רוח גבית לנושאים במשרות המקצועיות היום - רמטכ"ל, ראש מוסד, ראש אמ"ן - כדי לומר בבירור את עמדתם ולחסוך לנו מלחמה שהיא, לדעת רבים וטובים, מיותרת.
