אם אתה לא טניסאי טופ 100, אתה אבוד. מבחינה כלכלית ייקח לך כמה שנים עד שתבין שהתרוששת, שרוששת את ההורים, תשאל את עצמך למה לא הלכת להיות שחקן כדורגל. רק שלאחרונה מתברר שיש עוד דרך לעשות כסף בטניס. אני שומע על טרנד שמושך יותר ויותר שחקנים אירופים, חברים שלי שמדברים על השתתפות ב"ליגות טניס" שצצות באיטליה, צרפת, בלגיה, גרמניה, והפכו עבור חלק מהם לפרנסה עיקרית אפילו יותר מהסבב המקצועני.
ידעתי על הליגות הללו, אבל תמיד אמרתי לעצמי שזה לא בשבילי. אני מקצוען. שמתי לעצמי מטרה להיכנס לטופ 100, והליגות הללו נופלות על תחרויות כך שהשתתפות בהן מונעת אפשרות לצבור נקודות. אבל ככל שאני מתבגר, הכסף הגדול מתחיל לקרוץ. אני שואל את עצמי אולי אני כאן הסאקר, אם במקום לספור כסף אני כל היום סופר נקודות.
על מה בעצם מדובר? הליגות הללו משוחקות במקביל לסבב המקצועני, אבל יש להן יתרון אחד גדול: הכסף שם הוא טוב מאוד והוא מובטח לך, לא משנה אם אתה מנצח או מפסיד. אין לך את הלחץ המשתק של איבוד נקודות. אתה מקבל את הכסף לפי הדירוג שלך. שחקן טופ 100 יקבל בסביבות 6,000 אירו למשחק בליגה הצרפתית, שחקן בדירוג שלי ייקח בסביבות 2,500 אירו למשחק (איפה הרווחתי 2,500 אירו? אולי בטורניר שלם של חמישה משחקים), ושחקן טופ 30 ייקח 12,000 אירו למשחק בודד. תמצאו לי טורניר ATP מחוץ לגראנד סלאם שמשלם את הסכומים הללו.
בליגה הצרפתית משחקים כל השמות הגדולים. גאל מונפיס, גאסקה, טסונגה, ניקולה מאהו, ועוד ערימות של שחקנים בין המקומות 100 ל-300 בעולם. ביחד עם ה"בונדסליגה" הגרמנית ו"הסרייה A" האיטלקית (השמות של הליגות הן ממש כמו השמות של ליגות הכדורגל) אלו שלוש הליגות שמשלמות את הסכומים הכי גבוהים, אבל גם הליגות שהכי קשה להיכנס אליהן. הקהל המקומי מתחבר לליגות האלו. הוא אוהב לראות את השחקנים המקומיים נאבקים אחד בשני. יצא לי לראות אצטדיונים מפוצצים במשחקי ליגה צרפתית.
הבעיה שלנו הישראלים היא העובדה שלכל קבוצה מותר להחתים שחקן זר אחד מחוץ לאיחוד האירופי, ובדרך כלל קבוצות מעדיפות ללכת על שחקן זר שהוא טופ 100. אז או שאתה צריך להיות טוב מאוד או שאתה צריך קשרים. אבל ברגע שנכנסת לקבוצה, אתה מסודר עם משכורת טובה לתקופה ארוכה. אם אוהבים אותך שם והתחברת לקבוצה ולהווי סביבה, יחתימו אותך בכל שנה מחדש ממש כמו בקבוצת כדורגל או כדורסל.
הליגות בצרפת עובדות באופן הבא: ליגה נמשכת חמישה שבועות, כאשר יום המשחקים הוא שבת. כשאתה חותם על חוזה בקבוצה, אתה צריך לקחת בחשבון שאתה מחויב אליה ממש כמו כדורגלן שחותם על חוזה בקבוצה. מאחר ומשחקי הגמר בסבב המקצועני הם בימי שבת, הליגות מחתימות אותך בחוזה על סעיף שלא משנה מה יהיה - אסור לך להגיע לגמר של הטורנירים בסבב כי אתה מחויב להגיע כבר בבוקר למשחק של הקבוצה שלך בליגה (מי שרוצה יכול לראות בזה הסבר אפשרי לכמה מהתוצאות המוזרות בסבב).
יצא לי לשחק תחרות ליגה אחת בחיים שלי, לפני שנתיים. כל השחקנים שם היו כמעט בלי נקודות. הגעתי לחצי הגמר והודחתי על-ידי שחקן מצוין, שהתברר לי שגם לו אין נקודות ATP. כששאלתי את הבחור הזה, "אם אתה כל כך טוב, למה אתה לא משחק בסבב המקצועני?", הוא ענה לי: "אני חתום עם קבוצות בליגות בצרפת, גרמניה, בלגיה ואיטליה, אני סוגר בשנה בין 80,000 ל-100,000 אירו רק מהליגות האלו. כל ההוצאות נופלות על הקבוצה שבה אני חתום. למה שאני אלך לשחק במקצוענים, כדי שאפסיד כסף?".
ואני שואל את עצמי למה אני לא עושה את זה?
אירופה לא המציאה את הפטנט. בארה"ב קיימת ליגה שנקראת WTT - WorldTeamTennis, שהכניסה אליה היא דרך דראפט. להבדיל מאירופה הליגה שם פתוחה לזרים ללא הגבלה, אלא שצריך להיות מאוד טובים כדי להיבחר בדראפט. גם שם הבעיה היא בסדרי העדיפויות: הליגה נמשכת שלושה שבועות ברצף במהלך כל השבוע, כך שטניסאי מקצועני צריך לקחת בחשבון שהוא אולי יעשה בוכטה וישחק מול יציעים מלאים, אבל זה יבוא לו על חשבון איבוד נקודות דירוג יקרות בסבב המקצועני.
אני מניח שלאט לאט נתחיל לראות יותר ויותר שחקנים ישראלים שמעדיפים את הליגות הללו וישחקו אותן, ואני בתוכם. בסופו של דבר גם ספורט הוא ביזנס. ובמקום שבגיל 25 אפסיד כסף בכל סוף שנה, אולי הגיע הזמן שלי להתחיל לעשות כסף כמו בנאדם נורמלי.
בארץ גם יש ליגה שאני משתתף בה. אני משחק ברמלה, ואנחנו אלופים כבר 6 שנים ברציפות. תמורת ההשתתפות בליגה אנחנו מקבלים משכורת, אבל אין כמובן מה להשוות אותה לכסף העצום שמסתובב בליגות בחו"ל. אבל אולי גם מכאן אפשר יהיה להתפתח: לאחרונה התחלנו לבדוק ברצינות את האפשרות לרשום את רמלה לליגות בינלאומיות.
מי אמר שרק יוסי בניון משחק בליגות באירופה?
ליגת הגלאקטיקוס
עד כמה חזקות ליגות הטניס אפשר לקחת כדוגמה את הבונדסליגה הגרמנית. 10 קבוצות יפתחו בקרוב את עונת 2012, ביניהן פ.צ נירנברג, מנהיים, דיסלדורף, אאכן. האחרונה, שלקחה את האליפות בעונה שעברה, החזיקה בסגל 16 שחקנים, מתוכם תשעה שחקנים זרים (כולל שניים מחוץ לאיחוד האירופי). בין היתר שיחקו בה בעונה שעברה שני המדורגים הבכירים בגרמניה פלוריאן מאייר (21 בעולם בעונה שעברה) ופיליפ קולשרייבר (34 בעולם), ובסך הכל לא פחות מ-8 טניסאים מהמאייה הראשונה בעולם הצטרפו לקבוצה כדי לזכות בתואר הבונדסליגה. בקבוצת האלה שיחקו 11 שחקנים זרים כולל שישה מהטופ 100 (ביניהם יארקו ניימינן מפינלנד).
בקבוצת ארפורטר הרכיבו גלאקטיקוס עם 14 זרים ורק שחקן גרמני אחד כששחקן הדגל של הקבוצה הוא חואן איגנסיו צ'לה הארגנטיני שמדורג 30 בעולם, שחקן עם רקורד של 6 תארי ATP והכנסות של כמעט 7 מיליון דולר בקריירה. בסך הכל שיחקו בבונדסליגה הגרמנית בעונה שעברה 109 שחקנים לא גרמנים, ורק 31 מקומיים.