קראתי את הטור שלך ב"ליידי גלובס", בו אתה מספר שאתה חי ב"חלום בלהות", והצלחת לשבור אותי. הבנתי שאתה לא רק הרופא שהציל אותי, הרופא שנתן לי חיים ושהוציא אותי לחירות. הבנתי שאתה אדם בשר ודם, ושהגעת לרגע הזה שאי אפשר יותר לשתוק.
אני שואלת את עצמי, האם כל מי שכותב את הכתבות העלובות נגדך, ישב מולך בטיפול שבו הוא רק רוצה למות, כשהוא לא יודע מה לעשות, כשהוא לא רואה את המחר, ואתה הסברת לו שהוא אדם מדהים, ראוי, מוכשר, מוצלח, הכי טוב שיש, ושהוא עוד לא יודע כמה יש לו לתרום לעולם.
אני שואלת את עצמי, האם כל מי שכותב את הכתבות מבין שאותם כדורים פסיכיאטריים כל כך מפחידים, הם רק החלק הכי קטן והלא משמעותי בטיפול שלך. האם הוא יודע שאתה גם מבקש מאותם אנשים ללכת להצגות ולמסעדות, לצאת עם בני זוג, להכיר אנשים, לצאת לחופשות, לעשות ספורט, לנוח.
אני שואלת את עצמי, האם הם יודעים שאפשר להיפגש איתך ב-2:00 לפנות בוקר, כי אין שעה אחרת, וכי בדיוק עכשיו אני מרגישה מאוד-מאוד רע. האם הם יודעים, שישבתי מולך, מפורקת לחלוטין, לא אוהבת את עצמי. אתה החלטת שאני כוכבת, כשאני רק חשבתי שאין לוזרית גדולה ממני.
אני לא שואלת את עצמי למה הגעתי לקליניקה שלך - כי אני יודעת שזה היה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.
אני לא שואלת את עצמי למה אני יושבת בהצגה בהבימה - כי אני יודעת שזה בזכות הטיפול שעברתי אצלך.
אני לא שואלת את עצמי למה אני שוקלת היום 40 ק"ג פחות - כי זה בזכות העובדה שכאשר נכנסתי אליך, אמרת לי שאהיה חתיכה.
אני לא שואלת את עצמי למה אנשים מדברים עליך ככה - כי אני יודעת שהטיפול שלך קשה, הוא לא קסם, ומצליחים בו רק מנצחים אמיתיים, שמתמידים לאורך זמן, שלא מוותרים.