כאשר שואלים את ברק אובמה איפה היה ומה עשה שלוש שנים וחצי הוא עונה: "אוסמה בן-לאדן מת וג'נרל מוטורס בחיים". השבוע (ב-2 במאי) מלאה שנה לחיסולו של בן-לאדן, ויצרנית המכוניות "קרייזלר" הראתה ברבעון הראשון של 2012 רווחים שלא נראו כמותם בתעשיית הרכב האמריקנית שנים רבות.
חצי שנה נותרה לבחירות והאמריקני הממוצע עושה עצמו כמי שאינו מכיר עדיין את הנשיא האינטלקטואלי, התבוני, השקול, המחושב וה"קול" ביותר שהיה לאמריקה בשנות דור.
נוכח בית לבן שאינו מייצר שערוריות. עם שתי בנות שקטות מצ'לסי קלינטון, ורעיה שהיא אישה עצמאית, פעלתנית ורבת מעש, שמגינת הירק שלה בבית הלבן יוצאת בשורת אוכל אורגני ומזון בריאות לאמריקה הטובלת במשמניה. אובמה ראוי לקדנציה שנייה משום שאמריקה זקוקה לו בבית הלבן. אין תסריט אחר. כלומר יש, אבל חוץ מאשר לישראל, מדובר באפוקליפסה.
השבוע נדרש סגן הנשיא ג'ו ביידן, הפוליטיקאי המשעשע באמריקה ומי שהגיש לנשיא אסיסטים נפלאים, לאמירה ישנה של טדי רוזוולט: "צעד בשקט ושא מקל גדול". בהיותו ביידן, הוא לקח פאוזה ונשא עיניים מנומנמות לקהלו: "ולנשיא יש מקל גדול".
הצחקוקים שנשמעו באולם לא פסחו על חדרי החדשות. לא היה מי שהחמיץ את כפל המשמעות. וזה הסיפור, או שמא הטרגדיה, בקליפת אגוז; אובמה הוא נשיא שקט, ענייני, נעול על סדר היום שלו כרוטוויילר חשוק לסתות. אבל רוב הזמן הוא שכח להסביר את עצמו לבוחרים הרטובים מדמעות ניצחון שנשאו אותו אל הבית הלבן כאל מיתולוגי.
אובמה הוא קומוניקטור ענק שוויתר על חובתו לדברר את עצמו תוך כדי תנועה. בתוך השתיקה האוטיסטית הזאת, הנתפסת אצל מבקריו כהתנשאות וכבדלנות מהאומה שאותה נבחר להנהיג, הוא עשה נצורות: נשף עידוד בגבו של האביב הערבי; הדיח את קדאפי ללא מגפיים על האדמה; העדיף דיאלוג דיפלומטי על פני עימות צבאי; הטיל סנקציות אפקטיביות על איראן; הוא יוצא באופן הדרגתי אך איטי מדי מהמשבר הכלכלי; הוא יצא מעיראק ומתקפל מאפגניסטאן.
כל אלה אינם מצטברים לרקורד נשיאותי בר-קיימא משום שהתחזית הכלכלית עדיין קשה. מובטלים רבים מדי מעיקים על בית החזה האמריקני, בתים נלקחים מבעליהם, והמעמד הבינוני נמחק לטובת שני מעמדות בלבד: עניים ועשירים.
בחירות חמוצות-מרירות
אחרי עונת פריימריז סהרורית, מציבים הרפובליקנים מול אובמה את מיט רומני, שחברותו עם בנימין נתניהו נמצאת גבוה ברזומה שלו. יותר ממנהיג מנוסה הראוי למשול, רומני הוא מי שהיה נבחר לשחק את רומני בסרט על מיט רומני.
העובדה שהתקשורת האמריקנית - שלפעמים מעדיפה מזמוזי פתיחה ארוכים על פני האקט עצמו - מבקשת מהאמריקנים לקחת את המועמדות הזאת ברצינות, מעידה בעיקר על מצבה הרעוע של אמריקה ועל הדימוי העצמי הירוד שלה.
זו עונת הבחירות השביעית, במצטבר, שיוצא לי לעקוב אחריה מאתר ההתרחשות עצמו, ויותר מכול היא מזכירה לי את בחירות 1996. בהיעדר מועמד אמיתי בר-סיכוי, השליכו הרפובליקנים לזירה את בוב דול.
פוליטיקאי בעל קסם אישי ואדם ראוי, שקלינטון אכל אותו כאחד מאותם ההמבורגרים שנהג לבלוס אותם ימים. רומני יותר מגורז וערמומי מדול והרפובליקנים של היום הם מפלגה שעיקר קיומה בלהכשיל את יוזמותיו הראויות של הנשיא מבלי להציג אחרות תחתיה, אבל זו עדיין אינה סיבה להזמין מובילים לבית הלבן.
אם יכריחו הבחירות את אובמה להפשיל את שרוולי חולצתו כמו שהוא אוהב, לקרוע את היבשת, לחזור לשיאים האורטוריים של 2008 ולגייס תרומות כפי שרק הוא יודע, אין לו לבוא בטענות אלא כלפי עצמו.
במשך שלוש שנים וחצי הוא הקפיד לשמור מרחק מהעם שאותו נבחר להוציא מעידן בוש-צ'ייני. הוא פרט את הקרדיט הגדול שניתן לו לטובת התנהלות מופנמת, לא-מחוברת ובלתי-מובנת לעתים. במקום להיכנס בקונגרס הרפובליקני חזיתית, לחתוך את מנהיג הרוב ג'ון ביינר בברכיים, ולהנחית על המפלגה המקלקלת הנחתות וטו - הוא ניסה להתפשר עם האלימות הרעיונית של מפלגת התה.
במקום לגייס את אמריקה ולהטיל על אזרחיה את האחריות השילוחית מטעמו לעשות אתו את העבודה נגד משטר העריצות הרפובליקני - הוא בנה לעצמו תדמית של נשיא חלש, הססן וקשה החלטה.
הטעויות של אובמה הן בעיקר תדמיתיות. החזון שלו לאמריקה הוא חזון נכון ותקף לעת הזאת, והאמריקנים יודעים זאת בעצמותיהם. בשבועות האחרונים הוא מתעורר.
הזמן שנותר עד הבחירות אינו מספיק עבור רומני להתחבר לנשים, לצעירים ולהיספנים. רומני עשיר, יהיר ומנותק מדי. אילו היה אובמה מתעורר קודם ומושיט יד לאנשים שהאמינו בו, הייתה נחסכת מאמריקה מערכת הבחירות החמוצה והמרירה שהולכת ונרקמת כאן.