זה שנים רבות מוכר עודד קאשי כמעצב תכשיטי יוקרה, ושמו הולך לפניו למרחקים. בשנת 2007 פגש קאשי, במסגרת תערוכה בחו"ל, בשעון עשוי פלסטיק וגומי של "AUDEMARS PIGUET", שחרג מקטגוריית השעונים שבהם הוא עסק אז. קאשי ביקש לרכוש את השעון כ"מוצר פיצוי" או מוצר חליפי, שיחולק ללא תמורה ללקוחות, שימסרו לתיקון שעון או שיהיו זכאים לפיצוי כלשהו. קאשי הזמין שעונים בצבעים שונים, כשעל גבי לוח המחוגים הוטבעו ראשי-התיבות של שמו - O.K.". שעונים אלה אכן חולקו על-ידו ללא תמורה.
תגובתם החיובית של לקוחותיו הביאה אותו, בהמשך הדרך, להציע את אותם השעונים למכירה במחירים שהיו נמוכים במידה רבה מכל סחורה אחרת שהוצגה בחנותו.
לאחר שכך עשה, "זכה" קאשי לקבל מכתב התראה מחברת "AUDEMARS". זו טענה כי קאשי מפר סימן מסחר, הרשום על-שמה מחוץ לישראל, וכי השעונים הנמכרים על-ידו מהווים חיקוי והעתקה של עיצוב שעונים מדגם מסוים השייך לה.
לאור חששו לפתחון-פה כלשהו, חדל קאשי מיד למכור את השעונים. בנוסף, אף זאת על-מנת למנוע כל לזות שפתיים, הסכים קאשי לשלם ליצרנית השעונים הזרה 10,000 דולר, לסילוק כל טענותיה כלפיו, ובין הצדדים נחתם הסכם, שהסדיר זאת.
הוצג כמי שחיקה שעונים
כחודש לאחר חתימת ההסכם, התפרסמה בעיתון "דה מרקר" ובאתר האינטרנט שלו כתבה, שכותרתה "שעה קשה לקאשי", ושבה הוא הוצג כמי שזייף וחיקה שעונים. זאת, בניגוד לפועלו רב-השנים ולמסורת המשפחתית הענפה שלו בענף התכשיטנות. בכתבה פורסם כאילו במסגרת ההסכם, שחתם עם היצרנית הזרה, הודה קאשי כי זייף ליין שעונים, וכאילו בגין כך הוא יפצה את החברה הזרה, בעלת הזכויות, ב-10,000 דולר. תגובתו של קאשי לא הובאה בכתבה.
קאשי רתח מזעם. בתביעה שהגיש, באמצעות עורכי הדין יעקב קלדרון ויעל קלמנוביץ, הוא טען כי הפרסום הסב נזק חמור למוניטין הרב שצבר, לשמו הטוב, למשלח-ידו ולילדיו. הוא הוסיף וטען כי בעקבות פרסום הכתבה חלה ירידה משמעותית, בשיעור העולה על 20%, בהכנסותיו.
"דה מרקר" (שיוצג בידי עו"ד עומר זיו-אשכר) טען כי לאחר שהעתק ההסכם הגיע לידיו ממקור חסוי, ועוד לפני פרסום הכתבה, הוא פנה אל בא-כוחו של קאשי, וזה סירב להגיב על הדברים, אלא הפנה אותו ישירות אל קאשי. את קאשי לא עלה בידו להשיג באותו הרגע, הוא חש כאילו הלה מתחמק ממנו, ולפיכך לא המתין עוד ופרסם את הכתבה.
שופטת בית משפט השלום, חנה ינון, קיבלה את תביעתו של קאשי וחייבה את "דה מרקר" לפצותו בגין לשון הרע, שפרסם אודותיו.
ינון קבעה כי ייחוסם לקאשי של זיוף ליין שעונים, ושל הודאה בכך, "מהווים דברים פוגעים, מעליבים ומשפילים את התובע ומשלח-ידו, ועל כן יש לראות בהם דברי לשון הרע כמשמעם בחוק. התובע עוסק בעיצוב ובייצור שעוני יוקרה שנים רבות. ותיקים הוא ומשפחתו בענף זה בארץ ושמו הולך לפניו בתחום עיצוב התכשיטים", הוסיפה. "על רקע זה, ייחוס זיוף שעונים לתובע הינו פוגע ומשפיל במיוחד", קבעה, "שכן מוניטין טובים לתובע בתחומו, ו'האדם הסביר' הקורא הכתבות באינטרנט ובעיתון עלול לקבל הרושם כי עניין לנו בזייפן במזיד ובמכוון".
חיפזון בפרסום הכתבה
ינון קבעה כי התנהלותו של קאשי מצביעה על כך שיותר מאשר מעוניין היה לייצר שעונים דומים לאלה של "AUDAMARS", או למכרם, הוא לא רצה ששמו הטוב ייפגע. לדידה, זו הייתה מטרתו של ההסכם, שהוא כרת עם היצרנית הזרה.
ינון הביעה חוסר שביעות-רצון מכך, ש"דה מרקר" מיהר לפרסם את הכתבה, באינטרנט, כ-4 שעות בלבד לאחר שההסכם הגיע לידי הכתב, ובלי שהוא השתדל די לקבל את תגובתו של קאשי לדברים החמורים. "בנסיבות בהן תוכן הכתבה פוגעני ומעליב ראוי היה, מטעמי סבירות ומידתיות, כי ימתין עם פרסום הכתבה, ולו לבוקר היום של מחרת, כדי לקבל את עמדת התובע, ביודעו ובהבינו תוצאות הפרסום המשפיל, כפי שמצופה ממנו", קבעה.
"החיפזון בפרסום הכתבה באותו אחר הצהריים... נראה בהול ומלווה ברצון עז מטעם הכתב כי הכתבה תצא לאור באופן זריז ומהיר, אף שאינה בבחינת חדשות 'חדשותיות' במובנן הרגיל", המשיכה ינון, והתייחסה לכך שהיה מדובר בהסכם, שנחתם כחודש קודם לכן. היא התייחסה בביטול לטענה, שלפיה "4 שעות בעידן הסלולרי הודעות אס אם אס כשאפשר לאתר אדם מיידית, זה לא זמן מועט".
לגופו של עניין, קבעה ינון, כי הכתב פירש את ההסכם שנמסר לידיו מגורם עלום כלשהו, והסיק מתוכו מסקנה, "שלא יכול היה להסיק, שכן התובע לא הודה בהפרת זכויות כלשהן... ובוודאי לא הודה בזיוף, אלא שנאמר בהסכם כי השעונים הללו דומים עד כדי הטעיה לסדרת שעוני 'ROYAL O.K.' ועל כן ישלם התובע 10,000 דולר 'בגין הפרת זכויותיה הנטענת'". "ההפרה הינה נטענת", הדגישה ינון, "אך התובע לא הודה בקיומה והעדיף לשלם הפיצוי בנסיבות דנן לסיום המחלוקת... כדי להרחיק עצמו מול טענת חיקוי ובוודאי מכל טענה לזיוף, שאין בהסכם רמז לה".
ינון דחתה את טענת ה"אמת דיברתי" של "דה מרקר". "לא עולה מההסכם כי התובע 'זייף' שעונים וכי 'הודה' בפעולה זו", חרצה. היא הוסיפה וקבעה כי "יש לנקוט זהירות רבה בהעלאת ביטויים פוגעים ושליליים אלה שהינם פרי פרשנות הכתב, אולם אינם עולים מן הכתוב".
מעצב תכשיטים מוביל
"ייתכן שקיים עניין ציבורי במידע אודות תכשיטאי ותיק וידוע, אך נחיצות זו הינה ברף תחתון למדי בהשוואה לחדשות חדשותיות דהיום שעל הציבור לדעתן, עתה ומיד, מה גם, שכאמור, ההסכם נחתם חודש טרם פרסום הכתבה", הוסיפה ינון.
לאחר שדחתה גם את טענת העיתון להגנת תום-לב, היא פנתה לקביעת שיעורו של הפיצוי, שישלם "דה מרקר" לקאשי.
היא הזכירה את הוראת החוק, המסמיכה את בית המשפט לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 50 אלף שקל. "בנסיבות העניין שבפניי, שקלתי את מעמדו של התובע כמעצב תכשיטים ותיק ומוביל בתחומו, הידוע ומוכר לחלק לא מבוטל של הציבור", הטעימה ינון, ופסקה לו פיצוי בשיעור 50 אלף שקל.
היא לא הסתפקה בכך. לאחר שהוא הביא ראיות לירידה משמעותית בהכנסותיו, לאחר פרסום הכתבה, ומאחר שלא עלה בידו להוכיח, כי הירידה האמורה חלה רק בגלל הכתבה והשלכותיה, היא פסקה לקאשי עוד 100 אלף שקל," שהינו סכום העומד על אדני סבירות וניתן לזוקפו להשפעת הכתבות על היקף מכירות התובע בסמוך לאחר פרסומן".
בנוסף חייבה ינון את "דה מרקר" לשלם לקאשי הוצאות משפט וכן שכר-טרחת עורך דין בשיעור 20 אלף שקל. (ת"א 12194/08).