"נשואים פלוס", יום ב' 22:40, ערוץ 2 קשת
אמא, אבא, בת, בן, כלב. בית קטן בפרברים. פעם קראו לזה החלום האמריקני, ואצלנו וילה ווולוו, שיהיו אפילו 5 דקות מכפר-סבא. זה היה בתקופה שבה הטלוויזיה הייתה עדיין מדיום ייצוגי, כמו כל מדיום בתחילת דרכו: ראינו בה בעיקר את מה שראוי, לא את מה שיש.
לאל באנדי, מוכר נעליים, לא היו יותר מדי הישגים בחיים, אבל לדמות הטלוויזיונית הזו שמורה זכות ראשונים בהצגה של מודל אחר, המשפחה הלא מתפקדת.
כרגיל, המשפחה הזאת מגיעה אלינו כשנדמה שכסף הוא חזות הכול, ומי שלא מצליח להשיג מספיק ממנו בחיים, בעיקר אם הוא גבר (לפחות בשנות ה-80), נדון לאבד את כל החבילה: אשתו המתבלה לאיטה תנשוף עליו עשן סיגריות ותפנים את בפמיניזם, רק מהכיוון של "אל תעשה", ילדיו לא יכבדו אותו, אפילו הכלב בבית... ובכן, אם אפרים קישון המנוח הקדיש את "ספר משפחתי" שלו ל"כלבה מקס, היצור היחיד בביתי השומע בקולי", הנה כי כן אצל משפחת באנדי, אפילו הכלב לא רואה ממטר את בעליו.
ועדיין, גם בשיאו של המשבר ההוא, בימי רייגן שבהם מי שלא עמד בקצב פשוט לא נספר יותר, לא העזו להציג את המשפחה הלא מתפקדת כמשהו אמיתי מדי: הסימפסונים הציגו אותה במודל מונפש, ואצל משפחת באנדי ההגזמה הייתה כה גדולה, עד שהיה ברור לכול שמדובר במשהו מופרך, גם אם נוגע בחיים האמיתיים.
הבדיחה היא עלינו
ישראל 2012. באיחור אופנתי של יותר מ-25 שנה, הגיעה משפחת באנדי לביקור בפריים-טיים שלנו, ונשארה לגור בקריות. קוראים לו שוקי אברהמי, והוא עובד בחנות נעליים בקניון, ממש כמו אביו הרוחני מהאייטיז. גם אשתו, מלי (דורית בר-אור), מזכירה את פג, אותה אישה מעשנת בשרשרת שמעריצה כוכבי תוכניות בוקר ומעדיפה לגור על הספה.
ויש כמובן גם ילדים - גם הם העתק נאמן למקור: מיטל ואושר. היא (נועה וולמן) טייפ-קאסט של הבלונדינית המטומטמת. הוא, טין-אייג'ר שטוף זימה ונטול יכולות מיוחדות, זולת היכולת להתבדח על חשבון אחותו, משהו שגם הכלב היה עושה כנראה, לו רק יכול היה לדבר.
מה נאמר על הגירסה הישראלית המאוחרת של "נשואים פלוס"? שגם קאסט לא רע בכלל, עם שחקנים כמו ליאור אשכנזי ושלומי קוריאט (בתפקיד השכן המעצבן), לא מציל אותה מלהפוך לפיהוק מתמשך? (בזיכרון עולים מראות קשים מ"סברי מרנן" ועוד יותר מכך - מהרייטינג הטוב שהשיגה למרות היותה דלוחה להפליא).
אפילו ההרהור שתוהה האם הישראליות השמרנית הבשילה דיה עד שהיא מעיזה לגעת גם בקודש הקודשים, התא המשפחתי, נמוג אל תוך משהו שנראה כבר מהפריים השני בערך כמו שידור חוזר? שפתאום נזכרים שליאור אשכנזי הוא לא רק כוכב קולנוע מקומי, אלא גם מי ששיחק, די רע, את הרמטכ"ל ב"השיר שלנו"?
ואולי הדבר הכי גרוע הוא שהסדרה הזאת היא בעצם לא רחוקה כל-כך מהמציאות, שהיא שיקוף נאמן, גם אם מוקצן, של ישראל 2012, של עם שאוהב להטביע פרגיות בטחינה כדי לציין את עצמאותו, להכריז ש"אין כמו בארץ", לצעוק "עם ישראל חי", אבל לנסות לדרוס אותו ברמזור, לדקור אותו במועדון ולדחוף אותו בתור? יכול להיות שמשפחת אברהמי היא באמת פרצופה של המדינה? שלא אכפת לנו להיות כמותה, העיקר שנהיה בטלוויזיה?
היא לא עד כדי כך רעה, פה ושם נרשם חיוך, ניכרה שנינות בכתיבה, עד כדי כך ששאלתי את עצמי אם הבעיה היא אתי, שלקחתי סדרה שאמורה להצחיק יותר מדי ברצינות, עד כדי כך ברצינות - שהיא עשתה אותי עצוב.