העלאות מסים בדרךהשבוע בישרו הכותרות כי הכנסות המדינה נמוכות לעומת הרמה הנדרשת. התוצאה היא שהגירעון (עודף ההוצאה על ההכנסה) הממשלתי היה גבוה למדי. המשמעות הפרקטית, ברוב המקרים, של כותרת זו היא "צפו לעליית מסים".
להמחשה, באפריל נרשם גירעון של 2.6 מיליארד שקל, ובינואר-אפריל הגיע הגירעון ל-3.4 מיליארד שקל, לעומת כ-350 מיליון שקל בלבד בתקופה המקבילה אשתקד. ההידרדרות ברורה.
הואיל ולממשלה נקבע יעד לרמת הגירעון השנתי (ולא החודשי), מעניין יותר להשוות את הגירעון ב-12 החודשים האחרונים ליעד השנתי. ב-2011 עמד הגירעון על 28.6 מיליארד שקל, לעומת יעד של 25.2 מיליארד שקל - חריגה, אך עדיין מתקבלת על הדעת. אולם ב-12 החודשים האחרונים (עד אפריל) הוא התרחב ל-32 מיליארד שקל.
די מזמן, בסוף 2010, הצביעה הכנסת על תקציב דו-שנתי ל-2011-2012, והחליטה על יעד גירעון שאפתני של 18.4 מיליארד שקל ל-2012. וכאן טמונה הבעיה - פער של כ-14 מיליארד שקל בין המצוי לרצוי. ייתכן שניתן היה להתקרב ליעד אם הצמיחה הכלכלית הייתה נותרת גבוהה מאוד (כ-5%). הבעיה היא שהצמיחה בארץ, ולא פחות חשוב מכך בעולם, רחוקה מכך.
אם לא די בכך, המחאה החברתית פגעה בהכנסות המדינה משני כיוונים. הראשון, הישראלים צמצמו את קניותיהם בחודשי המחאה ועד עתה לא השלימו את החסר (מה שהוביל לירידה בהכנסות ממע"מ).
השני, שרים, ח"כים, ואפילו רה"מ, פעלו באופן שפגע בהכנסות המדינה. באחרונה התגבר ה"עליהום" הפוליטי על הסקטור העסקי. גם אם הוא מוצדק בחלקו, ואכן ישנם עיוותים קשים במשק, המשמעות היא פגיעה בהכנסות הפירמות, ובשורה התחתונה בתשלום המס שלהן. רה"מ תרם לירידה בהכנסות המדינה כשהפחית את המס על הבנזין. גם לבנק ישראל יש תרומה ל"מאמץ הלאומי". מהלכיו (המוצדקים) להנמכת הלהבות בשוק הדיור הביאו לקיפאון בשוק ולירידה של יותר מ-30% בהכנסות המדינה ממסי מקרקעין.
מחיר אי-הוודאות
ברור שהממשלה לא תצליח לעמוד ביעד הגרעון ל-2012. אבל זו רק תחילת הבעיה. די ברור שבמבנה הקואליציוני הנוכחי, הממשלה לא תצליח לעמוד גם ביעד הגירעון ל-2013 - כ-9 מיליארד שקל - וזאת עוד מבלי שלקחנו בחשבון את העלויות בגין ועדת טרכטנברג (כ-6 מיליארד שקל לשנה).
אין סיבה אחת ברורה שבגינה נלך לקלפי בספטמבר, אולם ברור כי אווירת הבחירות בקרב חברות הקואליציה יצרה מצב שבו לא ניתן לבנות תקציב עם יעדים שאפתניים ל-2013, הן ברמת הגירעון והן ברמת סדרי העדיפויות שהציבור כה רוצה.
הפתרון הטריוויאלי של כל ראש ממשלה שלא מצליח לצמצם את הוצאות הממשלה, עשוי להיות פשוט - הגדלת הגירעון. האלטרנטיבה היא צמצום הוצאות והעלאת מסים. על פניו נראה כי נתניהו לא מעוניין לבחור בדרך הפשוטה. כעת, כשהמסים על הפרק, אם ניקח בחשבון ש"לא הולכים לציבור עם גזירות כלכליות", המסקנה היחידה היא שנלך לבחירות לפני הגזירות.
מבחינת נתניהו, כרגע, מחיר אי-הוודאות הפוליטית הנובע מקיום הבחירות נראה כלא גדול מדי. על-פי הסקרים האחרונים, הסבירות שנשיא המדינה לא יטיל על נתניהו את מלאכת הקמת הממשלה נראית כרגע נמוכה ביותר, והאופוזיציה נראית נוחה יותר ומפולגת. יתר על כן, המבנה הקואליציוני החדש יהיה, במקרה הגרוע (מבחינת נתניהו), דומה לנוכחי. אם קדימה או לפיד יצטרפו לקואליציה, יהיה לממשלה אף קל יותר לשנות את מבנה התקציב, הואיל והפערים באידיאולוגיה החברתית בין נתניהו, ללפיד ולמופז מזעריים. קרי, לנתניהו אין מה להפסיד.
לפיכך, נראה כי מרב הסיכויים הם שהקואליציה החדשה תצליח להעביר את ההתאמות הנדרשות לתקציב (מסים וצמצום הוצאות) גם לשנה הנוכחית, אך בראש ובראשונה לשנים 2013 ו-2014.
מבחינתנו, אין יותר טוב מכך. איך שלא נהפוך את הקערה, אזרחי ישראל הם שסוגרים לבסוף את הבור הממשלתי - ככל שזה יפחת, כך נידרש פחות להכניס את היד לכיס (ומי שמפקפק בכך, שיסתכל על יבשת אירופה, ובמיוחד על שכנינו היוונים). לשמחתנו, הקדמת הבחירות מפחיתה את הסבירות לחריגה גירעונית ואף עשויה לצמצם את היקף המס הנדרש.
הבחירות טובות לציבור, כבר אמרנו?
* הכותב הוא כלכלן ואסטרטג ראשי של בית ההשקעות מיטב
