רק לפני שבועות ספורים החליט נציב תלונות הציבור על שופטים, אליעזר גולדברג, להקדיש פרק מיוחד בדוח השנתי שהוציא לאי-הסדרים החמורים המתרחשים בבתי הדין הרבניים. ימים אחדים חלפו, ובית המשפט העליון חשף בפסק דינו כיצד דייני בתי הדין הרבניים חורגים מסמכותם ומבטלים, בלא שהתבקשו לכך, גיורים שאושרו על-ידי בתי הדין המיוחדים לגיור.
בשבוע שעבר שוב הביא בג"ץ הליך של חקירת הנציבות נגד הרכב דיינים בבית הדין הרבני בתל-אביב, שהתגלגל בסופו של דבר גם להעמדה לדין משמעתי וכמעט גם להליך פלילי נגד הדיינים.
הסיפור התברר בעקבות עתירה שהגישה תנועת אומ"ץ, באמצעות עו"ד בעז ארד, בדרישה להדיח את הדיין, דב דומב, מכהונתו בבית הדין הרבני, ולהורות ליועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, להגיש נגדו כתב אישום. זאת, בעקבות תלונתה של אישה, ולפיה בית הדין הרבני נתן גט לה ולבעלה במירמה - בעקבות פניית אביו של בעלה למחותנו, שפנה לגיסו, המשמש דיין בבית הדין הרבני. האישה סברה כי היא ובעלה מתייצבים לדיון בבית הדין הרבני לצורך הסדרת דיור - ומצאה את עצמה להפתעתה גרושה.
בג"ץ מהלך בין הטיפות
תלונה שהוגשה לנציבות תלונות הציבור על שופטים נמצאה מוצדקת. התברר כי הדיין דומב פתח בעצמו תיק גירושים בבית הדין הרבני, לאחר שקיבל מהמחותן של האב טופס בקשה ריק, חתום בחתימתו - וללא ייפוי-כוח ממי מבני-הזוג. הדיין עצמו שילם את אגרת בית הדין, שאפילו איננו נמצא במקום השיפוט המתאים ביחס למגורי בני-הזוג.
דומב פנה לעמיתו, הדיין יצחק אלמליח, וביקש ממנו לטפל בתיק. זה מצידו פנה לדיין אבירן יצחק הלוי, שזימן את בני-הזוג ללשכתו. אלמליח כתב פרוטוקול קצר, שממנו עלתה כביכול הסכמה מצד בני-הזוג לגירושים, והחתים אותם עליו, תוך ניצול העובדה ששניהם בעלי צרכים מיוחדים.
הנציבה הקודמת, טובה שטרסברג-כהן, קבעה כי דומב "התערב באופן בלתי ראוי בהליכי משפט, והתנהגותו מהווה התנהגות שאינה הולמת דיין בישראל, התנהגות שגררה אחריה רצף של התנהלויות תמוהות וחריגות מצדם של שלושת הדיינים האחרים שטיפלו בתיק".
שטרסברג-כהן המליצה לשר המשפטים דאז, דניאל פרידמן, להעמיד את דומב לדין משמעתי, ואולם פרידמן הקפיא את שאלת ההעמדה לדין משמעתי, כשגילה כי היועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז, בוחן נקיטת הליך פלילי נגד הדיין.
בסופו של דבר הוחלט בפרקליטות כי אין מקום להעמידם לדין פלילי, בהיעדר תשתית ראייתית למעורבותם של דומב והדיינים האחרים בביצוע עבירות פליליות בפרשה. עם זאת, המליצה הפרקליטות באוגוסט 2010 לשר המשפטים החדש, יעקב נאמן, להעמיד את דומב לדין משמעתי.
לאחר הגשת העתירה הורה השר נאמן להגיש נגד דומה קובלנה לבית הדין המשמעתי לדיינים, ובהסדר טיעון בינו לבין הפרקליטות הוא הודה בעובדות, ובית הדין הרשיע אותו בהתנהגות שאיננה הולמת דיין, וגזר עליו עונש קל באופן תמוה, של התראה בלבד - פרי הסכמת הצדדים בהסדר הטיעון.
נשיא בית הדין הרבני הגדול, הרב הראשי שלמה עמאר, הודיע כי דומב לא יקודם לדרגת אב בית דין למשך 5 שנים מיום החלטת הנציבה, דהיינו עד ספטמבר 2013, ולא יקודם לבית הדין הרבני הגדול עד 2016.
עם זאת, השר נאמן החליט שלא להמליץ על הדחתו של דומב ולהביא את עניינו לוועדה למינוי דיינים, וכתימוכין לעמדתו זו צוינה גם החלטת הנציבה, שלא להמליץ על העברתו של דומב מכהונתו אלא לנקוט אמצעים אחרים.
לא בטוח שהנימוק הזה מחזיק מים: שטרסברג-כהן אמנם המליצה על העמדה לדין משמעתי של הדיין, ולא על הדחתו באמצעות הוועדה למינוי דיינים, אך סביר להניח שעשתה זאת מתוך הנחה שהענישה בבית הדין תהיה משמעותית יותר, ושהפרקליטות בוודאי לא תסכים לענישה כה מינורית כהתראה.
שופטי בג"ץ אליעזר ריבלין, עוזי פוגלמן ונעם סולברג הלכו בין הטיפות, כפי שבג"ץ נוהג כשמדובר בבתי הדין הרבניים. הרטוריקה חמורה, אבל השורה התחתונה מגלה פסיביות.
"המעשים שנעשו כלפי האישה ראויים לגנאי ולתגובה עונשית הולמת", כתבו השופטים, אך הכריעו לבסוף שלא לחייב את נאמן להביא המלצה להדיח את דומב לוועדה למינוי דיינים. "הפעלת סמכות זו של שר המשפטים היא צעד חריג ביותר", הם כתבו.
הדיה העכורים של פרשת הרב יונה מצגר, שהצליח באמצעות בג"ץ להביא לריפוי ידיהם של שר המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה, ניכרים גם כאן. כמו אז, גם הפעם התנהגות אסורה וחמורה, על גבול הפליליות, מסתיימת בקול ענות חלושה - ללא הליך פלילי וללא העברה מכהונה.
תרומתו של בג"ץ מסתכמת בחיזוק עקרון השקיפות, נוכח סירובו של בית המשפט לבקשתם של הדיינים המעורבים בפרשה לאסור את פרסום שמותיהם. אם יש כתובת על הקיר ביחס לשידוד מערכות החייב להתבצע בבתי הדין הרבניים - היא זועקת, באדום, כבר עכשיו.
ההבטחה המינהלית של שרון
אין סטודנט למשפטים ואין עורך דין שאינו מכיר את "הלכת אפרופים" מ-1995, שהפכה למטבע לשון, המתאר את הפלואידיות שכפה כביכול נשיא העליון בעבר, אהרן ברק, על המשפט האזרחי ודיני החוזים. ההלכה ההיא עסקה באופן שבו יש לפרש חוזה, לאחר שזה נחתם ועובדת קיומו לא הייתה נתונה במחלוקת. אלא שבימים האחרונים שיחרר בית המשפט העליון את "הלכת אפרופים 2" - העוסקת בתוקפה של הבטחה מינהלית.
בית המשפט המחוזי קבע כי המדינה כרתה חוזה מחייב עם חברת אפרופים להקצאת קרקע לבניית 3,000 יחידות דיור בתנאים מיטיבים, במסגרת התוכנית הממשלתית שיזם ב-1991 שר השיכון דאז, אריאל שרון, לבנייה מאסיבית באזורים שונים בארץ, במסגרת ההיערכות לקליטת גלי העלייה מברית המועצות.
ואולם, השופטים אסתר חיות, עוזי פוגלמן ויצחק עמית קיבלו בימים האחרונים את ערעור המדינה וקבעו כי ההבטחה המעורפלת שנתן שרון במהלך פגישה שקיים עם ראשי "אפרופים" אינה מחייבת את המדינה ואינה יכולה להיחשב לא חוזה במישור הפרטי ולא הבטחה שלטונית בתחום המינהלי.
עמדת הפרקליטות, שהתקבלה על-ידי השופטים, מהווה מסר מטעם משרד המשפטים לשרי הממשלה, על רקע חוסר היציבות במערכת הפוליטית - לא לקיים כלכלת בחירות, לא להבטיח הבטחות בחוסר סמכות, לא לפזר חוזים ומכרזים.
השופטים קבעו כי השר שרון לא היה אורגן מוסמך של המדינה לצורך כריתת חוזה או לצורך מתן הבטחה מינהלית בהיקפים שכאלה, ומתן תוקף מחייב להבטחתו היה משבש את עיקרון חוקיות המינהל.
השופט עמית מציין כי כאשר יש למדינה צידוק לסגת מהבטחה מינהלית שניתנה, הדבר עשוי להקים זכות לפיצוי למקבל ההבטחה, אך לא מדובר בפיצויי קיום, המדמים את יישום ההבטחה, אלא פיצויי הסתמכות בלבד. (ע"א 9073/07).