קריסתו של מקדש הריהוט קיקה מלמד משהו על האופן שבו מתנהלים עסקים בישראל. האופי הישראלי חסר הסבלנות, המקדש ערכים של אלתור וחשיבה מחוץ לקופסה על חשבון תכנון ארוך-טווח והתנהלות רציונלית ומחושבת, אמנם הוליך את תעשיית ההיי-טק הישראלית להיות אחת המתקדמות בעולם, אך הוא מאיים להפיל ענפי כלכלה מסורתיים יותר. למשל, קמעונאות רהיטים, יהיו אלה מעוצבים ככל שיהיו, במיטב האופנה האוסטרית.
קיקה הישראלית מתפוררת אל תוך עצמה, כמו חור שחור או ננס לבן, עוד לפני שהיה סיפק בידה להפוך לרשת או לקונגלומרט. מיד עם ההודעה הראשונה על כניסה למסלול של חדלות פירעון מתעורר הריטואל הקבוע: פנייה לבית משפט בבקשה להקפאת הליכים ולהגנה מפני נושים; עובדים הדורשים את משכורותיהם שלא שולמו להם, למרות הבטחות שהעובדים לעולם לא ייפגעו; וכמובן, מעבר לשיטת רכישה של "שלם וקח", כי מרגע שאמינותה של החנות נפגעה בלא תקנה - לא יימצא הישראלי שיסכים לשים את כספו על קרן הצבי ולהמתין בביתו למשלוח הסחורה, שלעולם כבר לא תגיע.
הקונספט שעמד ביסוד החנות החדשה היה מרגש מספיק כדי לרכז צבא של מסתערים על דלתות המתחם בימי המסחר הראשונים: שילוב של פריטים במחירים עממיים עם מוצרים אחרים, יקרים ויוקרתיים בהרבה; חנות יוקרה המשלבת בתוכה גם בזאר טורקי.
לכאורה היה זה החלום הרטוב של מתנגדי הקפיטליזם החזירי, אלה המבקשים להעביר את הכוח מידי בעלי ההון - המוכרים - אל הפרולטריון הרוכש. שלם כמה שתרצה, מעט או הרבה, בכל מקרה לא תצא בידיים ריקות.
המציאות לימדה אחרת. הפגנות ההתעוררות החברתית רחוקות עדיין מלשבור את המחסומים הבלתי נראים שבין רבדיה של החברה הישראלית. ההפרדה המעמדית מכתיבה שבעלי הממון יבצעו את רכישותיהם באתרים משלהם, שרגלו של המעמד הבינוני לא תדרוך בהם, בשל שיקולי כדאיות ומחיר. יעלה כמה שיעלה, העיקר שלא יצטרכו להתחכך בהמון המיוזע, המבקש לשזוף את עיניו בנברשת הבדולח היוקרתית בעודו מעמיס אל העגלה וילון פלסטיק במבצע חיסול.
קשובים לסנטימנט הציבורי
האמת היא שקיקה תתגבר על קשיי הנזילות או שתחדל מפעילות עסקית, עם או בלי חברות אימהות, אחיות או בנות חורגות במשק הישראלי. יש גבול עד כמה אפשר להתייחס לבעיות המבניות במשק, הריכוזיות ו-18 המשפחות, ההפרטה ושכר הבכירים המוגזם, כנקודת מוצא להסבר כל התופעות הפיזיקליות שכוח הכבידה שלהן משפיע על ביצועי החברות במשק. הטיעון שלפיו אם היו בעלי קיקה מסודרים במבנה של פירמידה, ואוחזים בהחזקות בגופים כלכליים מרכזיים נוספים, היה הדבר מסייע להצלתה, הוא טיעון שגוי במקרה הטוב, וזדוני במקרה הפחות טוב.
הדיו עדיין לא יבשה על סדרת ההחלטות של שופטת בית המשפט המחוזי ורדה אלשיך בנוגע לדלק נדל"ן, שנכנסה גם היא למסלול של חדלות פירעון ופירוק. אין איש חולק על כך שדלק נדל"ן מחוברת בכל נימיה לשרשרת חברות נוספות, באמצעות בעליה יצחק תשובה. מסקנתה של אלשיך, שנחשפה לנתונים שהובילו את "דלק נדל"ן" אל עברי פי פחת, הייתה שמערכת קשרים זו לא רק שלא סייעה להבראתה, אלא אף עמדה לחברה לרועץ.
"ההיגיון הציבורי יכול להבין מצב שבו תשלובת קורסת", כתבה אלשיך, "אף אם בעל השליטה מציל את עורו. ההיגיון יכול גם להפנים מצב שבו אבריה השונים של התשלובת מסייעים זה לזה. אולם כאן עניין לנו במצב שבו תשלובת עורכת 'ניפוי' של 'פרי רע' מן האשכול, שרובו מתפקד וחלקו עתיר נכסים".
בעליה של התשלובת, קבע בית המשפט המחוזי, לא רק שלא הסתייע בביטחון האופקי שאבריה האחרים של התשלובת היו יכולים להעניק לאבר הכושל, אלא הוסיף ושפך דלק על המדורה, תוך החצנת ההפסדים על המשקיעים מקרב הציבור, וכל זאת תוך שהוא ממשיך לגייס מאותו ציבור הון לחברות האחרות בתשלובת.
אל מול החטאים הללו, נדמית קריסתה של קיקה כעוול מתון יותר. בתי המשפט המלווים את הליכי הפירוקים, פשיטות-הרגל, הקפאת ההליכים וחדלות הפירעון, קשובים יותר מאי-פעם לסנטימנט הציבורי. חזקה עליהם שיפעלו ראשית כדי להבטיח שהעובדים, הלקוחות והנושים הבלתי מוסדיים יזכו לקבל את חלקם בעוגה הנאכלת. אחריהם יבואו כל היתר, לרבות הבנקים, שהחליטו לסגור לקיקה את הברז, במהירות גדולה בהרבה מזו שהיו מעזים לקבל את אותה החלטה ביחס לחבר במשפחת המיוחסים.