צו השעה כרגע הוא להרגיע. יהודים מעולם לא היו טובים בזה, אבל אולי זה הזמן להשתנות. יהודים אף פעם לא היו רגועים, אבל ייתכן שעכשיו, כשרובנו מצטופפים - לפחות מבחינה פוליטית - תחת מטרייה אחת, יש סיכוי שישתנה משהו. שנרגיע במקום ללבות. מתחת למטרייה החדשה של נתניהו חברו יחדיו לא מעט גורמים שאינם בהכרח מתלהמים. גורמים, שאולי בראשונה מאז זמן רב, יכולים להתאחד בשיקול דעת, בריסון, כמשקל נגד לקיצוניות ולמהלכים בלתי-שקולים.
לא מכבר התגלגל לידי ספר בשם "היהודי הנודד הגיע" (הוצאת 'נהר' 2008), שכתב העיתונאי הצרפתי המהולל אלבר לונדר בסוף שנות ה-20 של המאה שעברה, בעקבות סיור שערך בריכוזי היהודים באירופה - מהרי הקרפטים, דרך גליציה, בסרביה, טרנסילבניה ובוקובינה, ועד תל אביב עו*לת הימים. התיאורים החיים של לונדר הם בלתי-רגילים, מטלטלים. הקורא חי דרכו את המציאות של ששת המיליונים החיים עדיין, השורדים בקושי בתנאים איומים, כמעט כמו בגטאות - תנאים המכשירים את הקרקע לשואה המתדפקת על הדלת, ומבשרים אותה. אין שיעור טוב יותר מהספר הזה בהיסטוריה יהודית בת-זמננו. מצדי, הייתי ממיר את כל שיעורי ההיסטוריה של עם ישראל בספר הזה, ומחייב כל תלמיד לקרוא אותו במקומם.
לונדר לא רק ראה ותיאר את הכתובת שעל הקיר, אלא - בעיקר ברשמיו מפלסטינה של אותם ימים - הייתה באמתחתו גם מסקנה. מתוך אהדה והבנה עמוקה למפעל הציוני המתהווה, הוא גם רואה את הכשלים; בעיקר את חטא היהירות שבו חוטאים היהודים החדשים בארץ הנבנית בקצב רצחני. את זקיפות הקומה ההופכת להתנשאות ומלבה את היצרים. את השוויץ ואת החוצפה, ההופכים את השכנים המשתאים לצרים.
פוליטיקה היא לא דת
כמו שאמרה קלינטון לראש הממשלה: עכשיו נגמרו התירוצים. אם נתניהו רוצה, הוא יכול לקדם מהלך לא רק עם הפלסטינים, שעל הצטרפותם תמיד קשה לסמוך, אלא ליזום מהפך כלל אזורי. לא אתעייף (מאז 2003, למעשה) להניף את דגל היוזמה הסעודית, המדברת על שלום בין ישראל לעולם הערבי תמורת חזרה לגבולות 67'. מעולם לא הייתה הזדמנות טובה יותר לבחון את תקפותה של ההצעה החוזרת ונשנית הזו, מאשר עכשיו. בניגוד לכל הצדקנים הבוחנים את כליותיו ואת לבו של מופז השכם והערב, הייתי דווקא נותן לו קרדיט. הייתי נותן לו קרדיט מהסיבה הפשוטה, שאני מאמין לו שטובת המדינה נגד עיניו.
ברור שהעיתוי והמניע הם במסגרת עיקרון הברזל ש"הכול אישי" - אבל לא ברור לי מה רע בזה, אם המניעים האישיים מובילים לדרך הנכונה. אם המטרות טובות, מה אכפת לנו מה הניע את המהלך. פוליטיקה היא לא דת, אלא מקח וממכר. פתאום כל הפרשנים הפוליטיים מחפשים את טוהר המידות המוחלט, כאילו מדובר בהסמכה לרבנות ולא בהצטרפות לממשלה. הרי גם ממניעים אישיים לגמרי אנחנו קונים את מרכולתו של פוליטיקאי זה ומסרבים לקנות את סחורתו של האחר. אני מאמין למופז מתוך התרשמות אמצעית לגמרי, כי אין לי שום היכרות ישירה עם האיש. יש לי אמנם סימפטיה בסיסית אליו, מאחר שהתגייסנו לצה"ל באותו מחזור (ותראו לאן הוא הגיע ולאן אני הגעתי), אבל חוץ מזה מה שקובע את היחס, לפחות אצלי, זו שפת הגוף, המבט, טון הדיבור - ואלה מוצאים חן בעיני אצלו. מופז, למיטב שיפוטי, מזגזג אבל לא מרמה. גם אני מזגזג, אז מה לי כי אלין? המציאות גורמת לנו לזגזג ללא הרף, כי היא משתנה ללא הרף. מי שלא מזגזג הוא רק זה שנסחף עם הזרם או הולך עם העדר, ואני, ברוב עוונותיי, תמיד נוטה לשחות נגד הזרם ומסרב ללכת עם העדר. כך שמופז, לפחות בהיבט הזה, הוא איש כלבבי.
אלא שברור שמבחן התוצאה הוא שיקבע. אם האחדות תשרת את המל*בים, אם האחדות תגרום להקשחת העמדות, לתחושה מדומה של כוח בלתי-מוגבל, כי אז יהיה כאן אסון. אבל אם הגיבוי מקיר אל קיר יתרום להרגעת הרוחות, ליכולת להעז להרגיע - דבר שמעולם לא הצטיינו בו היהודים, כאמור - כי אז יש למה לקוות.
הכותב הוא סופר