ביטול הבחירות החזיר לקדמת הבמה את שאלת הקיץ הגדולה: מה שלום המחאה החברתית? כל ניסיון לשרטט במדויק את דמותו של הקיץ הקרוב הוא לא יותר מהימור: הרי 5 דקות לפני שדפני ליף ירדה עם האוהל לשדרה ביולי אשתקד, ולמעשה גם 5 דקות אחרי, איש לא ידע לאיזה ממדים האקט הזה יתפח.
לעתיד, בעיקר בישראל, יש נטייה להפתיע, אבל זה לא אומר שאי-אפשר להתבונן על ההווה ולהסיק מסקנות. וכשמתבוננים בשלב הזה על מצב המחאה החברתית - ועל ההפגנה המנומנמת במוצאי שבת האחרונה - ברור שיש לה בעיה קשה של מיקוד. או, אם לדייק, של חוסר מיקוד.
נכון לעכשיו המחאה, והאנשים הטובים שארגנו את ההפגנה בשבת, מייצרת קקפוניה של קולות וטענות, שלעתים סותרים זו את זו. למעשה, רוב הדוברים יכולים להתכנס מאחורי אמירה אחת, שלפיה המחאה אינה "פוליטית".
ובכן, את הקשקוש הזה הגיע הזמן להפסיק. כל דרישה רצינית לשינוי סדר העדיפויות החברתי והכלכלי היא פוליטית. כי כשרוצים להעביר כסף לטובת מטרה חברתית מסוימת - נניח סבסוד דיור ציבורי - צריך לומר מהיכן יש לקחת אותו: ממערכת הביטחון? מההתנחלויות? מהישיבות? מהעשירים? וההכרעה הזו היא תמצית הפוליטיקה.
לעתים הקשר הפוך
בקיץ שעבר המחאה וראשיה הצליחו לייצר קונצנזוס רחב. תחת כנפי המחאה התכנסו קבוצות מגוונות עם דרישות שונות ולעתים גם משונות. הם תיארו את הבעיות ואת המצוקות, ועל המצוקות קל להסכים. אבל הם כמעט לא דיברו על הפתרונות. כי ברגע שמתחילים לדבר על פתרונות, מישהו צריך לשלם את המחיר. ואז אותו סקטור שנדרש לשלם - מתנחלים? קציני קבע? תושבי פרברים מבוססים? - היה מגלה כי המחאה הזו היא בעצם נגדו. ואז, בבת-אחת, ממדיה היו מצטמקים.
את הערפל הזה ניתן היה למשוך על פני קיץ אחד. קשה לי להאמין - ואולי אתבדה - שאפשר להעביר אותו גם לקיץ הקרוב. וזה המלכוד: ראשי המחאה יודעים שהמוני בית ישראל לא ייצאו שוב לרחובות כדי להזדהות עם מסר מעורפל, לא מחייב. נתניהו כבר הוכיח שככל שהמסר מרוח - כך יותר קל למרוח גם את הפתרונות.
מצד שני, אם ראשי המחאה - שבשלב זה גם לא ברור מי הם בדיוק - יבחרו להתייצב מאחורי סדר יום מגובש, עם פתרונות כואבים שלא בהכרח נמצאים בלב הקונצנזוס, הם יאבדו באופן טבעי את תמיכת רוב הציבור. אם יטענו, למשל, כי תקציב הביטחון חייב לעבור דיאטה רצחנית וכי אין פתרון לבעיות החברתיות העמוקות של ישראל בלי הפסקת הכיבוש, הם אולי יהיו צודקים - אבל הם יישארו מעטים. כי רוב הציבור אולי מזדהה עם השמאל החברתי, אבל גם עם הימין המדיני.
אפילו אם מתעלמים לרגע מהסוגיה המדינית-ביטחונית, גם בתוך הנושא החברתי למחאה יש בעיה חמורה של מיקוד: האם זו מחאה נגד יוקר המחיה - או תביעה לצדק חברתי?
בניגוד לדעה הרווחת, אלה שני דברים שונים לגמרי. צדק חברתי פירושו חלוקה אחרת של המשאבים ושיפור השירותים שאנחנו מקבלים מהמדינה: בריאות, חינוך, רווחה, תחבורה ציבורית, דיור בר-השגה. אין לזה קשר להוזלת הפסק-זמן. לעתים הקשר דווקא הפוך: לעתים, כדי לאפשר צדק חברתי צריך להטיל מיסוי כבד על מוצרים שרוב הציבור מעוניין לקבל בזול. צדק חברתי וסביבתי זה דלק יקר ותחבורה ציבורית יעילה, צדק חברתי וסביבתי זה פסק-זמן יקר ועגבנייה זולה. כמה ישראלים מוכנים להזדהות עם התכנים הללו?
בשבת הגיעו לכיכר רבין כמה אלפי מפגינים. זה אומר שהגרעין הקשה של הפעילים התרחב, וזו תופעה חברתית מבורכת. האם הגרעין הזה יצליח לסחוף אחריו מאות אלפים או לפחות רבבות? קשה לראות את זה קורה, לפחות כל עוד הוא לא מוצא דרך לפצח את המלכוד של המיקוד.