סביר להניח כי אם נערוך סקר בין מנהלים בכירים ונשאל אותם מהי שאיפתם הגדולה לעתיד, התשובה "להיות בעל עסק משלי" תתפוס מקום של כבוד בין התשובות הפופולריות. נכון, יטענו המנהלים, השכר שאנחנו מקבלים עבור עבודתנו גבוה, אך יש לו מחיר אישי כבד: שעות העבודה האינסופיות, הלחץ הנפשי הכרוך בקבלת החלטות מכריעות והיעדר יציבות תעסוקתית. "החלום שלי", אמר לי פעם מנהל בכיר בחברה ציבורית, "הוא שולחן נקי מניירת, כמו זה של בעל הבית שלי".
ליזמים, בעלי החברות, יש לכאורה חיים קלים יחסית. מה שנותר להם הוא בעיקר לקטוף את פרי עמלם של המנהלים אותם מינו בדרך של השבחת שווי המניות שבידיהם, קבלת דיבידנדים ומשיכת דמי ניהול. לא פלא, איפוא, שרבים מהשכירים הבכירים פוזלים לפוזיציית הבעלים. זו נתפסת כ"קפיצת מדרגה" שמבטיחה מנוחה על זרי הדפנה.
אלא שבאחרונה נוצרה בשוק ההון המקומי מציאות חדשה. הזינוק מטאורי בשכר הבכירים בחברות הציבוריות, יצר שורה ארוכה של מנהלים-כוכבים, שצברו תגמולים בסך עשרות מיליוני שקלים כל אחד במשך שנים ספורות. הם נזילים מאוד, לרוב אינם ממונפים כלל, וכמעט אף פעם אינם נחשפים לסיכון של השקעה בניירות הערך של החברה בראשה הם עומדים (למעט אופציות שניתנו להם בחינם, אשר מבטיחות להם רווחים חסרי סיכון).
לעומתם, בעלי חברות רבים מוצאים את עצמם בשנים האחרונות עם נכסים ששוויים נמוך בהרבה מהחובות שלקחו. בעלי השליטה הללו, בהם כמה שמקוטלגים במקומותינו כ"טייקונים", אינם נזילים כלל, ולא פעם משועבדים עד צוואר לבנקים שמימנו את רכישותיהם.
את המציאות החדשה הזאת חווה על בשרו בשנה האחרונה גם גיל אגמון, המנכ"ל הוותיק והמוערך של חברת דלק רכב, שהפך באוקטובר 2010 לבעל השליטה בחברה. אגמון רכש חבילת מניות גדולה מידי קבוצת דלק באמצעות הלוואה של מיליארד שקל שנטל מקונסורציום מלווים בראשות בנק הפועלים.
כך, מי שבמשך שנים נהנה מתגמול יוצא דופן בעת שניהל את יבואנית הרכב תחת שליטתו של יצחק תשובה, הפך באחת משיאן שכר לאחד מהלווים הממונפים הגדולים במשק. בעקבות ההאטה אשתקד בעסקיה של יבואנית מאזדה, נחבטו מניותיה, ונכון להיום מופסד אגמון "על הנייר" כ-300 מיליון שקל בשל השקעתו במניות השליטה. כעת הוא לווה ממונף, שצריך, ככל הידוע, להזיע לא מעט כדי להחזיר את חובותיו לבנקים.
בינו יודע כמה לשלם למנהליו
המקרה של אגמון משקף את מצבם של רבים מבעלי השליטה בחברות הגדולות במשק, שביצעו בשנים האחרונות רכישות ענק במחיר יקר ובמינוף גבוה. ועדיין, למרות שקשה לראות כיצד הם יוצאים מהברוך אליו נקלעו, הם מוכנים לשלם הרבה מאוד כסף למנהליהם הבכירים בחברות שבשליטתם, ולהפוך אותם לאנשים עשירים.
דוגמה קיצונית לכך היא חברת התעופה אל-על, שם גרפו צמד מנהלים שכירים - המנכ"ל לשעבר חיים רומנו, ומחליפו, אליעזר שקדי - עלויות שכר מצרפיות של כ-60 מיליון שקל בשנים 2005-2011, חרף הביצועים העסקיים העלובים של החברה. מנייתה איבדה במהלך אותם שנים כ-85% מערכה, וכיום נסחרת אל-על בשווי של 220 מיליון שקל בלבד.
עוד חברה מקומית שנקלעה לצרות בשנים האחרונות, ענקית הטכנולוגיה קומברס, שילמה למנכ"לה לשעבר, אנדרה דהן, תגמולים בהיקף של לא פחות מ-102 מיליון שקל בארבע השנים האחרונות (בהן איבדה מניית החברה 65% מערכה).
בהנחה שקיים מתאם בין שווי החברות הציבוריות הללו ודומות להן לבין ביצועיהן העסקיים - קרי, השוק מתמחר נכונה את ערכן - המצב של "מנהל עשיר, בעלים עני" הוא אנומליה כלכלית; מדובר בתגמול מופרז לכל הדעות, שאת הסיבות לו ניתן אולי למצוא בספרי הפסיכולוגיה, בטח לא בתורות ניהול מתקדמות.
אין זה מקרי כנראה שבצד השני של הסקאלה ניתן למצוא מנהלים בכירים בחברות הנשלטות ע"י צדיק בינו - אחד היחידים שצלח בשלום את המעבר ממעמד של שכיר בכיר (מנכ"ל בנק לאומי) לזה של בעל חברות (פז, הבנק הבינלאומי). בינו מציע למנהליו שכר סביר עם מרכיב גבוה יחסית של תגמול מותנה ביצועים. מי כמוהו מבין ששכר מנותק מהמציאות בוודאי אינו מבטיח ביצועים מנותקים מהמציאות.