מערכת "היום שהיה", הבייבי של גיא זהר ואחד ההישגים המובהקים של חדשות ערוץ 10, היא היחידה מבין תוכניות החברה שיושבת באולפנים בקומה 16, לצד מערכת המהדורה המרכזית, ולא בקומה 23 של בית הוורד. השולחן שבו עובדים עורך התוכנית, עורך המשנה, המפיק והתחקירן, לצדו של זהר, צמוד לשולחן מערכת המהדורה, באותו חלל פתוח. בזמן שצוות המהדורה המרכזית מנתח את ביצועיה בישיבת ה"פוסט" היומית, זהר לא נשאר אדיש. לא אחת, הוא יקטע את הדיון של המערכת המקבילה וישמיע את דברו. לדברי מקורבים, הוא פשוט לא יכול לעצור את עצמו כשהוא מבחין בטעות בשידור.
"לא קל לקבל מגיא ביקורת", אומר קולגה לשעבר, "הוא לא יהסס בפורום של כל יושבי הדסק לרדת על כתבה של כתב, מולו כמובן, מה שרובנו נמנע מלעשות. לשונו חדה, אתה לא רוצה לעשות טעות לידו: יש לזה מחיר, זה בוטה ובפרהסיה, וזה יכול להיות קשה. וכמעט בכל כתבה יש לו מה להגיד. כיסאו מובטח ויש לו פריבילגיה שלאחרים אין. מצד שני, מעטים המקרים שהוא טועה. הוא יודע בדיוק על מה הוא מדבר".
בימים אלה, התיישב זהר לראשונה בחייו על כיסא מגיש המהדורה המרכזית, עם עזיבתו של יעקב אילון. זהר יעשה זאת רק פעם בשבוע, כדי לתת לתמר איש שלום לנוח ערב אחד. בפעם האחרונה שהגיש מהדורה בשעה שמונה, "השבוע" של יום שישי, נגמרה בהתפטרות מתוקשרת. כמו אז, גם הפעם, זהר לא רצה את ההגשה וגם אז התחננו בפניו שייקח את התפקיד.
למרות סירובו, לקברניטי ערוץ 10 אין הרבה ברירות: סקר אחר סקר מתגלה זהר כטאלנט החדשות האהוב ביותר, הרבה לפני מיקי חיימוביץ' בזמנה, וקילומטרים על קילומטרים לפני אילון. היום, זהר כבר מכיר טוב מקרוב את מחיר ההגשה של מהדורת חדשות בערוץ הלא קל הזה ויודע איך מתנהלת המערכת. למרות זאת, הוא הסכים. "אז כמו היום", אומרים כמה וכמה אנשים שעבדו איתו צמוד, "לחצו עליו, וגיא בחר לקחת על עצמו את התפקיד כיוון שהוא מרגיש מחויבות לערוץ. מתוך התגייסות".
"אינטגריטי מוחלט"
גיא זהר נולד ב-1965 בירושלים לעורך הדין הבכיר אלי זהר ואשתו דאז רחל, וכבר בגיל שנה עברה המשפחה לתל-אביב. בגיל צעיר נפרדו הוריו וכל אחד מהם נישא מחדש. זהר גדל בבית אמו ובעלה דן אשל, איש קול ישראל. עמיתו של אשל בתחנה, שלום קיטל, ביקר תכופות בביתם ואת זהר הוא מכיר מגיל צעיר מאוד. לימים ישמש עוגן מרכזי בקריירה שלו. אחיו מצד אמו, עירד אשל, הוא מוזיקאי, שכתב את פתיחי רוב תוכניות חדשות 10. איתי ודנה, האחים מצד אביו שנישא לעורכת הדין נילי זהר, המשיכו את שושלת המשפטנים ופנו לתחום זה. "הוא היה אומר בבדיחות דעת שהוא הכבשה השחורה במשפחה", מספר מכר, "שבחר בתקשורת, ולא במשפטים".
זהר ינק את עולם התקשורת בבית אמו ואת רזי השלטון בבית אביו, המקורב לצמרת הפוליטית והעסקית, ובימים אלו מייצג את ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בהליכיו המשפטיים. חבריו של זהר טוענים שמעולם לא עשה שימוש בייחוס המשפחתי. "זה בנאדם עם אינטגריטי מוחלט", אומר קולגה, "לא ראית הטיה אחת לכיוון אולמרט. בזמן סיקור מצבו המשפטי של אולמרט, היו סינקים של אלי במהדורה, והתייחסנו אליו כמו אל כל עו"ד אחר. הוא לא אמר מילה. הוא חכם מכדי לדרוך בשלולית הזו. הוא לא מחווה דעה, לוקח צעד אחורה".
זהר היה נחוש לבחור בדרך אחרת ולבדל את עצמו, ובחר במגמת תקשורת בזמן לימודיו בתיכון חדש. התחנה הבאה, הברורה מאליה, הייתה גל"צ. כבר בראיון הקבלה, מספר בכיר בתחנה באותה תקופה, "הוא בלט במקוריות שלו, ניסה לעשות דברים אחרת, לחדש ולהמציא". דווקא בגלל הרקע שממנו בא, אומר הבכיר לשעבר, "שכביכול הוביל אותו בנתיב ידוע מראש, הרצון שלו לצאת מהמסגרת הפך את התקשורת לנהמת לב, להגשמת חלום".
זהר בילה את הקורס בגל"צ ביחד עם אלדד בק, מיכל ניב, שרון מולדאבי ואחרים, והגיע לתחנה בה כבר שירתו החיילים הצעירים ירון דקל ואילנה דיין. "התחנה אז הייתה מלאה באנשים מוכשרים מאוד", מספר מי שהיה אז בדרג פיקודי בתחנה, "הוא הגיע לתקופה מרתקת, אולי הבציר הטוב ביותר של התחנה אי פעם. גיא פינס, אלון בן דוד, כולם אנשים שתפסו משבצות משמעותיות בתקשורת הישראלית".
בתוך מאגר איכותי שכזה זהר לא מאוד בלט חברתית. "היו שם מוליכים חברתיים גדולים ממנו, אבל הוא לא היה סוציומט", נזכר אותו מפקד, "אני זוכר שנסענו לפיקניק בכינרת, כל חיילי התחנה, וכשהגענו והיה צריך להתארגן, רק בודדים הושיטו יד. מבין החיילים הוא היה היחיד שלא נשכב על הדשא, אלא עזר. הוא לא היה מישהו שירטיב את הוופלים, אם אתה מבין את הכוונה".
בתחילה שובץ זהר ככתב חקלאות, אבל ירון דקל, היום מפקד גל"צ, מספר שמקצועית הוא דווקא בלט מאוד וקודם במהרה. "החיילים בגלי צה"ל היו מחויבים אז לשנה נוספת", נזכר דקל, "ובתפקיד הכתב הצבאי זכה בדרך כלל חייל בקבע. אבל מהר מאוד נתנו את התפקיד הזה לגיא. הוא היה יסודי ובלט כבר אז כאיש רציני ואמין".
זהר שירת בגל"צ שש שנים, ואחר כך המשיך לעבוד שם במשך שלוש שנים נוספות כפרילאנסר. הוא ערך, הגיש, ריכז, ובעצם רץ על מגוון התפקידים שמציע עולם הרדיו. קולגות מסמנים את התוכנית "שישבת", שזהר הגה, כבלון ניסוי של "היום שהיה", וטוענים שניתן לזהות בה משהו מסגנון ההגשה שהפך לימים סימן ההיכר שלו. במקביל, הוא עבד תקופה קצרה יחסית בעיתונות המודפסת, בעיתונים "חדשות" ו"ידיעות אחרונות". שם לא השאיר רושם מקצועי יוצא דופן, אבל עשה עבודת שטח ויצר קשרים מקצועיים עם אנשי מפתח כמו ראודור בנזימן, טלי בן עובדיה ואמנון רבי.
"מנהל נרגן וחמצמץ"
נקודת המפנה המקצועית הראשונה של זהר הייתה במלחמת המפרץ הראשונה, 1991. גלי צה"ל וקול ישראל ניהלו אולפן משותף. את רשות השידור ייצגו שלום קיטל, רזי ברקאי, רוני דניאל וחיים זיסוביץ', ומהתחנה הצבאית הגיעו רפי רשף, דן שילון, מיכה פרידמן, וזהר, אז בן 26, שימש גם כעורך השידור. החבורה הבכירה נאלצה לקבל הוראות מזב חוטם, מה שגרם ללא מעט חיכוכים בתקופה מתוחה גם כך.
"יושב ילד בירושלים ומדווח על נפילת טילים בתל-אביב בשלווה שמבוגרים ומנוסים ממנו לא מצליחים", מספר שלום קיטל, "הוא סימן את עצמו כראש גדול, לא סתם קריין, בסיטואציה מאוד לא פשוטה".
קור הרוח שלו בלט גם מחוץ לאולפן השידור: זהר היה שייך אז לחבורה של עיתונאים ואנשי ברנז'ה שנהגה לפקוד את בר "הברומטר" בתל-אביב, ובאחת היציאות האלו תפסה אותם התקפת טילים. מי שהיה שם מספר שבעוד האזעקה עולה ויורדת המשיכו זהר וחבריו לשתות, ואף לא טרחו לשים מסיכת אב"כ.
השידור במלחמת המפרץ היה רגע מכונן בקריירה של זהר. התנהלותו הנונשלנטית צדה את עיני מי שלימים הקימו את חדשות ערוץ 2, ובראשם שלום קיטל, יוסי עוזרד ואלון שליו. זהר, שקיבל באותו זמן הצעה מרשות השידור הדומיננטית, בחר לבוא לחברה הצעירה על תקן עורך המהדורה המרכזית לצדו של רם לנדס. אז, לראשונה, הוצב בעמדת ניהול.
בניגוד לקולגות מהעשור האחרון, שמתארים אותו כאדם נחמד תמיד, שקול, שליו וקר מזג, בתקופת חדשות 2 יש מי שנזכר בו כ"איש בלתי נסבל. נרגן, חמצמץ תמיד", בלשונו של עיתונאי בכיר. "הוא כנראה לא אהב את מה שהוא עשה, וראו את זה עליו במגע היומיומי. יכול להיות שהוא חיפש את עצמו בהגשה, ולא כל כך נתנו לו, וזה יצר אצלו תסכול".
אדם אחר מעורב בחברה מבאר את הסיטואציה: "הקימו חברת חדשות מכלום, מול אימפריה עם 90% רייטינג. זו הייתה חבורה צעירה, שבאה רק מעיתונות הרדיו ומהעיתונים כדי ליצור אלטרנטיבה לערוץ 1. הצוות העיתונאי היה צריך להמציא את עצמו, והוא היה בחור צעיר, אז ברור שהיה עליו לחץ רב". אנשים שהכירו את חדשות 2 באותם הימים מתארים אותה כ"מקום הכי לחוץ בעולם", שהיה אמור לאחר חודשיים להילחם בהגמוניה בת כמעט 30 שנה.
למורת רוחו, תפקד זהר כמנהל, אך מהר מאוד מצא את עצמו במבחן הגשה נדיר. ב-4 בנובמבר 1995 הוא ישב במסעדה בהרצליה, כשלפתע הגיעה אליו הודעה לא ברורה על ירי בעצרת השלום בכיכר מלכי ישראל וחשש לפגיעה בראש הממשלה יצחק רבין. לחברת החדשות היה אז אולפן גדול בירושלים, ואולפן קטנטן בתל-אביב, שכונה "הכוך". זהר מיהר לאולפן התל-אביבי וגילה שהוא הראשון שבכלל הגיע לאולפן כלשהו. יעקב אילון היה בדרכו לירושלים, אבל מישהו היה צריך לעמוד מול המצלמה. העורך-מגיש נטל מאחת העובדות ז'קט נשים, ועם שני אנשים בלבד בקונטרול עלה לשידור והחזיק אותו עד שאילון התמקם בבירה. המעורבים, כמו כל ישראלי, זוכרים את השידור כטראומטי. זהר המנוסה רעד לכל אורך המהדורה. ובכל זאת, זה היה טקס החניכה של חדשות 2. לראשונה מאז קמה הפכה החברה הצעירה אלטרנטיבה משמעותית לערוץ 1.
"אף אחד לא הגיש ככה קודם"
אף על-פי שבחדשות 2 הוצע לו מסלול ניהולי בכיר, בחר זהר בשנת 2000 לעבור לגוף תקשורת אחר. הוא מונה על-ידי מנכ"ל תבל דאז, יוסי דואר, לתפקיד סמנכ"ל התוכניות של חברת הכבלים. תבל הייתה אז במצב תקציבי איום, שלא אפשר שום תנועה, במיוחד למי שאמון על התוכן. ידיו של זהר היו כבולות כמעט לחלוטין, וכשנסע לבריטניה, כחלק מקבוצה שניסתה להוביל כבר אז את רכישת "האח הגדול", במטרה לבחון את פורמט התוכנית שרק עלתה, יורט המהלך משיקולי תקציב.
מכריו מאז מספרים על תקופה קשה, שבה הוא עבד מסביב לשעון. "הבנאדם היה יושב בישיבה עד 23:00 בלילה וב-7:00 כבר היינו שומעים אותו משדר בגלי צה"ל כמילואימניק. שאלנו אותו מתי הספיק לקרוא את העיתון?", מספר חבר. בסופו של דבר, מונה נאמן לחברה והסמכויות נלקחו מכל חברי ההנהלה. "בניגוד לשאר הסמנכ"לים", מספר עובד לשעבר בחברה, "שהושהו ארבעה חודשים במצב הזה, גיא לא חיכה, אמר 'לי זה לא מתאים' ועזב. הוא היה הסנונית הראשונה של גל פרישה מהנהלת תבל. הוא אמר שככה לנהל הוא לא מוכן".
בתבל הכיר זהר את מודי פרידמן, שלקח אותו לתחנה הבאה, ערוץ 10. זהר ניהל משא ומתן מתקדם למשרת המנכ"ל הראשון של חדשות הערוץ, אך בשלב מסוים החליט לדחות את התפקיד. התקציב הזערורי והכוויות מתבל ומחדשות 2 עשו את שלהן. ועם זאת, לאחר הקמת הערוץ הוא השתכנע לעבור לשם כסמנכ"ל תוכן. גם בתפקיד זה רשם פרק ניהול לא מוצלח במיוחד.
"כשאין לך משאבים אי אפשר לבצע סמנכ"לות תוכן בהצלחה", אומר בכיר לשעבר בערוץ. "זה דפוס חוזר ב-10: בעלי המניות משדרים מנועים קדימה, מבטיחים להזרים כספים, אנשים משקיעים את החיים שלהם בבניית לוח שידורים, ואז קורה משהו, הכל מתפרק ובעלי המניות נעלמים. האנשים שהיו בניהול בתחילת דרכו של הערוץ היו שפוכים מזה. בטראומה. במיוחד מי שהיה בפרונט, מודי וגיא. היה ברור שלכל המנגנון אין אנרגיות".
למרות זאת, זכור זהר כמי שהביא אז את סדרת הרכש "24", שיצרה לראשונה באזז לערוץ והובילה אותו לרייטינג ממשי לראשונה בתולדותיו.
תקופת ניהול התוכן בערוץ 10 אמנם הייתה קשה, אבל היא לימדה את גיא זהר הרבה. אחד הדברים שהבין אז, והוא מתעקש עליו עד היום, הוא יצירת רצועות שידור מסודרות וקבועות. דבר נוסף היה פיתוח פורמט קטן וחביב בשם "היום שהיה". האגדה מספרת כי זהר פיתח את הפורמט בשל המצוקה הכלכלית של הערוץ. הרעיון לספר סיפור יומי במקום לדווח על חדשות הסתובב אצלו זמן רב, והעובדה שהערוץ הבריח מפיקים ויוצרים חייבה אותו לקחת את הגשת התוכנית רק כדי לשכנע שהשד אינו נורא כל כך. השינוי היה שזו הייתה תוכנית בעלת עלות כמעט אפסית, שכן, גם לטאלנט כבר הייתה משכורת. כך, בלי לתכנן, מצא זהר את מקומו.
התוכנית נתפרה לפי מידותיו מתוך היכרות עם אופן המחשבה שלו, הדיבור, והביקורתיות. זהר מעורב בכל פרט, עובר על כל מילה בטלפרומפטר, מסייע לבמאי ולפעמים אף נותן עצות בתאורה. בתחילת דרכה של התוכנית היה עורך חזרות, שבמהלכן תרגל את הישיבה הנונשלנטית על הכיסא, את השימוש המוגבר בתנועות ידיים רחבות, את מנעד הטונים, הקריצות והחיוכים הקטנים בזווית הפה. עד שהגיע לשליטה מוחלטת בפרסונה שיצר לעצמו. למבקרים בחדשות 10, שאיתם הוא מדבר לפעמים, הוא מרצה על הנחיצות שבשימוש בתנועות קיצוניות בעת הגשה לטובת האפקט. בכיר במערכת מספר ש"הכל מתוכנן ומחושב מאוד. לאט-לאט הוא מצא את הטון שלו, את הדיקציה, את הקצב. הוא לא הגיש ככה קודם. אף אחד לא הגיש ככה, בטח לא חדשות".
גם בטקסטים יש לו ניואנסים משלו. "הוא לא יכול לסבול את המילה 'באמת'. זה לא יהיה לו בטקסט. כי מה, שאר הדברים הם שקר? והמילה 'צעירים'. מה זה צעירים? 16, 23?".
*** הכתבה המלאה - במגזין "פירמה"