בשבת שעברה צעדתי לכיוון אצטדיון בלומפילד לשם עידוד קבוצתנו האדומה. טרם כניסתנו לאצטדיון נשאלתי על-ידי מאבטח האם יש ברשותי שלט כנגד בעלי המועדון, אלי טביב. תמיהתי בדבר מהות השאלה, נענתה בתשובה לפיה הנהלת המועדון החליטה למנוע מאוהדים להכניס לתחומי המגרש שלטים בגנות הבעלים. לא הייתי בטוח אם נסעתי בזמן לגרמניה של 1935 או ברית המועצות של שנות ה-70. צפון קוריאה זה כאן.
20 דקות מתחילת המשחק מתחילה מהומת אלוהים. אדם בשנות ה-50 לחייו הציג לראווה שלט כנגד הצאר. "E.T. GO HOME" היה כתוב בשלט הנורא. כוחות האבטחה הכו את הפושע והוציאו אותו מתחומי המגרש. 300 ילדי שער 5 מחאו כנגד האירוע בעוד 5,000 אחרים צופים בהם בתימהון. החברה הישראלית במיטבה - אטומה, עייפה, חסרת יכולת להילחם על זכויותיה. ברדיו או בטלוויזיה האירועים לא הוזכרו, למעט שלמה שרף, שהודיע כי "הייתי שובר להם ידיים ורגליים". אמר, והתכוון לאוהדי הפועל המקיימים משמרות מחאה מול בית הצאר.
***
יכולנו לדון שוב בסוגיית היעלמות הכסף מקופת המועדון או לחילופין באיש שחירב שני מועדונים בישראל ומתאמץ להחריב שלישי. ואולי בנסיבות שאפשרו לאדון להיות בעלי קבוצת כדורגל למרות קביעת השופט סטרשנוב כי "אינו ראוי" להיות כזה. אבל כדאי לדון במחאה עצמה ועד כמה היא במקומה. עד כמה הילדים האלה נלחמים את מלחמתנו. על חופש הדיבור. על הזכות למחות כנגד עוולות. על הזכות לשמר את פניה של קבוצתם שמנסים להפשיטה מכל ערכיה.
מהיכן באה לה זכותו של טביב (או אגודת הפועל ת"א) למנוע הנפת שלטים בגנות הבעלים או המועדון באצטדיון העירוני? במשחק של קבוצה הנתמכת על ידי גופים ציבוריים (טוטו, עיריית תל אביב)? האם עיריית תל אביב, בעלת האצטדיון, אישרה את האיסור?
לגוף פרטי לא עומדת הזכות למנוע השמעת דעות בסיטואציה בה אנו דנים. הכיצד גוף דו-מהותי (וקבוצת כדורגל בישראל היא גוף דו-מהותי), עליו חל המשפט הציבורי, יכול למנוע פרסום עמדה? באיזה משטר?
אי מתן זכות מחאה לאוהדי הפועל ת"א, בכל דרך לא אלימה בה ייבחרו, אינה חוקית. איפה כל הבן כספיתים והעמנואל רוזנים, למה לא נשמע קולם? איפה חיים רמון? איפה מר תאומים? איפה עוד 5,000 אחרים שנכחו במקום ועשרות אלפים המודעים למתרחש? איפה הבושה?
***
"הקבוצה שלי ומותר לי לעשות בה כרצוני", אמר אלי טביב (10.2.2012), והוסיף עוד טיעון כי "תפקיד האוהדים רק לעודד". ועדת אביבי "לקביעת קריטריונים למעורבות גורמים עסקיים בקבוצות הכדורגל" (1995) קבעה כי "יש להעדיף את האינטרס של הקהילה, שעליה מושתתת פעילות הספורט, על האינטרס של הגורם העסקי אשר ברצותו, יפעל לטובת הקהילה, וברצותו יעדיף את האינטרס העסקי והאישי שלו על אינטרס הקהילה אשר למענה מופעלת המערכת הספורטיבית וממנה היא יונקת את קיומה".
השופט שאול שוחט בפס"ד יעקב ליבוביץ' קבע, כי אוהדיה של קבוצת כדורגל "הם בעלי זכות עמידה לעתור לניהולה התקין של קבוצתם".
חברה מובסת, עייפה, שתש כוחה ממאבק על זכויותיה, תדרוש מאוהדי קבוצה לא למחות כנגד בעלים המחריב, בכוונת מכוון, את קבוצתם. זוהי אינה זכות בעליה. מאבק חוקי, לא אלים, כנגד המחריב היא זכותם, אם לא חובתם, של אוהדים.
***
קבוצת כדורגל היא קודם כל פני אוהדיה. הערכים אותם הם מייצגים ובה הם מאמינים. והפועל ת"א לא שונה במובן זה מכל קבוצה אחרת. היא מאמינה בשיתוף מיעוטים. היא מאמינה בכבוד לעובדים זרים. מאמינה בחופש ביטוי ופלורליזם. אלי טביב לא יכול להצטלם עם צעיף בית"ר ירושלים או ללכת לתא הכבוד במשחקה הביתי של קבוצת הנוער של מכבי ת"א, ולצעוק כנגד המחאה נגדו. המעשים עומדים בניגוד מוחלט לזהות המועדון. הוא לא יכול ללעוג לאוהדים, לקנטר אותם ולהתנגד למחאת הרוב המוחלט המבקש ממנו להתרחק מהמועדון.
טביב לא יישאר לאורך זמן בהפועל ת"א. הוא יילך בטוב או ברע (חרם מנויים?). שאלות רבות עולות מהעימות בין אוהדי הפועל וטביב: עוד כמה זמן ייתנו אוהדי הכדורגל לשלמה שרף ואבי לוזון לנהל את השיח הציבורי סביב הענף שכולנו כל כך אוהבים; מהו שורש הסולידריות שמגלה ההתאחדות לכדורגל עם טביב; למה אלימות בעלים לא מטופלת כאלימות אוהדים.
אבל חשוב הרבה יותר לבדוק כיצד לא קמה צעקה כנגד הפגיעה בזכות המחאה. בזכות הבעת העמדה. באיזו מדינה אנו חיים? עד כמה עייפנו? איך נוצר מצב בו חלק נכבד מהעיתונאים/פרשנים מגנים את מחאת אוהדי הפועל ת"א? כיצד פרשן טלוויזיה בכיר קורא לשבור את ידיהם ורגליהם של מפגינים ואינו מגורש מהמסך? כן, אתה שלמה שרף. די. נמאסת. לך מאיתנו. הביריונות שלך, השפה שלך, הסגנון שלך. אתה מייצג את מה שאנחנו לא רוצים להיות. פשוט עזוב אותנו במנוחה.
* הכותב הינו אוהד הפועל ת"א, רו"ח ומשפטן